איילון חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' שאדי ואח'

פסק דין

עניינה של תביעת שיבוב זו בנזקי רכוש שנגרמו לרכבה של התובעת עקב פגיעת רכב הנתבעת 2 בעת שהיה נהוג בידי הנתבע 1.

עסקינן בתאונת דרכים שאירעה, לטענת התובעת 2, בעת שזו עצרה את רכבה לבדיקה במחסום וואלג'ה. באותה עת, טוענת נתבעת 2, הגיע רכב הנתבעת 1 כשהוא נהוג על ידי הנתבע 2 ופגע ברכבה בחלקו הקדמי- שמאלי בעת שזה היה בעצירה מלאה. התובעת 1 שביטחה את התובעת 2 בביטוח "מקיף" פיצתה את התובעת 2. בגדר התביעה תובעת תובעת 1 סך 2127 ₪ ( פיצוי בגין הנזק שנגרם בניכוי השתתפות עצמית וכן דמי שמאות). התובעת 2 תובעת השתתפות עצמית בסך 689 ₪ וכן 1200 ₪ עבור אובדן הנחת היעדר תביעות.

הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי התאונה אירעה עקב כך שבעת שחלקו האחורי של רכב הנתבעת 1 חצה את המחסום הראשון, ניסה רכבה של התובעת 1 להידחק בין קוביית בטון לבין הרכב וכך שפשף את חלקו השמאלי- קדמי של הרכב בחלקו השמאלי אחורי של רכב הנתבעת 1. בנוסף לטענה כי האחריות לנזקי התובעות רובצת על התובעת 2 ולא על הנתבעים נטען גם בכתב ההגנה כי רכב התובעת 2 נבדק רק לאחר 4 חודשים ממועד התאונה. עוד נאמר כי לא הובאו אסמכתאות לעלות תיקון הנזק בפועל ובנסיבות אלה אין ליתן משקל מלא לחוות דעתו של השמאי מטעם התובעות.

במועד הדיון נחקרו הנהגים. ב"כ הצדדים הסכימו כי בימ"ש יכריע בתובענה על דרך הפשרה (סעיף 79א לחוק בתי המשפט) תוך מתן הנמקה קצרה בשאלת האחריות וחלוקתה.

דיון והכרעה

לטעמי יש לקבוע בנסיבות העניין כי האחריות לקרות התאונה רובצת במלואה על הנתבעים. מסקנה זו מבוססת על הטעמים הבאים: ראשית, התובעת 2 העידה – וגרסתה לא נסתרה – כי המחסום הוא חד כיווני ורכב הנתבעת 2 חסם את הגישה לרכב התובעת 2 כך שלא היה כל היגיון בכך שהתובעת 2 תיסע קדימה ותנסה להידחק מבלי שיש אפשרות נסיעה לרכבה. שנית, שמעתי את עדויות הנהגים. עדותה של התובעת 2 הותירה רושם אמין וכן ורואה אני להעדיפה על פני עדות הנתבע 1. שלישית, חלקים מגרסתו של הנתבע 1 בנוגע לקרות התאונה מחלישים את טענתו כי היה עד לנסיבות קרות התאונה כפי שנטען שאירע. הנתבע 1 ציין כי התובעת 1 צפצפה לפני הפגיעה ברכבה ("היא צפצפה לפני שפגעתי"; עמ 4 ש' 13). עם זאת, ציין הנתבע 1 כי הוא היה ער למתרחש סביבו שכן הוא נוהג להביט כל העת במראות הרכב ("נהגי אוטובוס כל הזמן מסתכלים ימינה ושמאלה"; שם, ש' 18). דברים אלה אינם מתיישבים זה עם זה. אילו היה הנתבע 1 ער למתרחש סביבו כיוון שלדבריו לא חדל להביט במראות, סביר להניח כי היה רואה את רכבה של התובעת מנסה, לשיטתו, להידחק בינה לבין קוביית הבטון והיה יכול לעצור את רכבו לפני קרות התאונה ולא היה מתעורר כל צורך לצפור לו. ברם, לשיטתו, הוא עצר את הרכב רק לאחר שהתובעת 2 צפרה לו, ללא הועיל, ולאחר שרכבו פגע ברכבה ("היא צפצפה לפני שפגעתי... היא צפצפה ועצרתי.."; שם, ש' 13). מן האמור מסתברת בעיני יותר האפשרות כי הנתבע 2 לא היה מודע לאופן הגרימה המדויק של התאונה וגם לשיטתו הוסבה שימת ליבו למתרחש לאחר שהתובעת 2 צפצפה ולאחר מכן כאשר התרחש המפגש בין כלי הרכב.

כאמור, לנתבעים טענות גם במישור של גובה הנזק. בעניין זה אין כל חובה למתן הנמקה. על כן, ובהתאם לכל האמור אני קובע כי הנתבעים, יחד ולחוד, ישלמו לתובעת 1 סך 1500 ₪ ולתובעת 2 סך 1889 ₪. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן יתווספו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה עד התשלום המלא בפועל. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעות הוצאות משפט בסך 655 ₪.

ניתן היום, כ"ד סיון תשע"ב, 14 יוני 2012, בהעדר הצדדים.