איטרנשיונל שיפי נ' אקסאי דנסי ואח'

החלטה

התובעת והנתבעים 2 ו-4 הגיעו להסכמה דיונית שקבלה תוקף של החלטה, ביחס לתביעה נגד הנתבעים 2 ו-4. הוסכם כי אין בהסכמה הדיונית הזו כדי להוות הודאה של מי מהנתבעים בטענה כלשהי מטענות התובעת.

במסגרת ההסכמה, הסכימה הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") לשלם לתובעת סכום של 350,000$, כאשר הוסכם כי הריבית על סכום זה והוצאות המשפט לזכות התובעת ייקבעו על ידי בית המשפט לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בהקשר זה. הוסכם על סילוק התביעה נגד הנתבע 4. כן הוסכם כי התביעה נגד הנתבעת 1 והנתבע 3 תמשיך להתנהל עד למתן פסק דיו סופי. הצדדים הגיעו להסכמות נוספות המפורטות בהסכם הדיוני ביניהם, ביחס להשלכת פסק הדין בתביעה נגד הנתבעים 1 ו-3.

עניינה של ההחלטה הנוכחית הוא בקביעת הריבית וההוצאות – בהתאם להסכמת הצדדים, ולאחר שהם הגישו את טענותיהם לענין זה.

טענות הצדדים

התובעת טענה כי עילת התביעה לעמלת התיווך נולדה ביום 18.1.04, עם החתימה על הסכמי המכר לפיהם נמכרה קבוצת אקסאי למי מטעמם של הנתבעים 2 ו-4. שיעור הריבית וההוצאות שעל בית המשפט לפסוק, צריך לשקף את המצב של התובעת בו היא היתה אילו היו הנתבעים 2 ו-4 עומדים בהתחייובויותיהם. אילו היה הסכום של 350,000$ משולם לתובעת בינואר 2004, היא לא היתה נאלצת להוציא הוצאות לצורך קבלת הסכום – על ידי הגשת התביעה. בנוסף, היא היתה יכולה לעשות שימוש בכסף במשך כל התקופה. התובעת טענה כי הנתבעים נהגו כלפיה בחוסר הגינות. התובעת טוענת כי הסדר הפשרה אליו היא הגיעה עם הנתבעים 2 ו-4 מעיד על כך כי עמדתה התקבלה בסופו של דבר במלואה, ולכן היא זכאית למלוא שיעור הריבית והוצאות המשפט.

התובעת פירטה את הוצאות המשפט אותן הוציאה, ואת החלק היחסי של הנתבעת בהוצאות אלה. מדובר בהחזר אגרת משפט בסכום של 19,270 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על סכום זה מיום הגשת התביעה – 5.3.08 ועד התשלום בפועל.

כן עתרה התובעת לכך שיושב לה שכ"ט עורכי דינה בסכום של 83,970 ₪ נכון ליום 6.4.11 בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד זה ועד התשלום בפועל. התובעת טענה בהקשר זה, כי הפער בין הסכום ששולם לעורכי הדין לבין תעריף המינימום שקובעים הכללים, אינו פער גדול. יש להביא בחשבון את היקף הטיפול בפועל של ב"כ התובעת בנושא, כמו גם את המומחיות שלו.

באשר לריבית, טענה התובעת כי לאור ההסכמה הדיונית בינה לבין הנתבעת, היא רשאית להעלות כל טענה בהקשר זה, ובכלל זה גם טענות המנוגדות לכתב התביעה. התובעת עתרה לכן כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לשלם לה ריבית שקלית ממועד היווצרות העילה, ולחלופין – ממועד הגשת כתב התביעה. רק לחלופי חלופין, היא מבקשת כי בית המשפט יחייב את הנתבעת בריבית דולרית בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה מיום היווצרות העילה.

הנתבעת השיבה לטענות התובעת. הנתבעת הסכימה לתשלום סכום האגרה כפי שנטען על ידי התובעת. באשר לריבית, טענה הנתבעת כי התביעה של התובעת – תאגיד זר הרשום במדינת ניו יורק שבארה"ב, היא תביעה לתשלום סכום דולרי בתוספת ריבית דולרית כחוק. לכן, שיעור הריבית המקסימלי הוא שיעור הריבית החוקית על פי דין, כפי שנתבע בתביעה. אין לקבל את עמדת התובעת לפיה הסדר הפשרה פתח לה פתח לשנות באופן רטרואקטיבית את תביעתה, וזאת – הן לאור לשונו של הסדר הפשרה, והן לאור הגיונם של דברים. הנתבעת טענה כי לצורך חישוב שיעור הריבית, אין משמעות למיהות הגורם החייב. הניזוקה במקרה דנן היא כאמור חברה מארה"ב, והשבת מצבה לקדמותו מתגשמת בחיוב בריבית דולרית, כפי שנתבע על ידיה בתביעה. אין כל רלוונטיות בהקשר זה לריבית והצמדה שיקליים.

בנוסף, לבית המשפט ישנו תמיד שיקול דעת להפחית את הריבית. הנתבעת טענה כי קיימות במקרה דנן נסיבות המצדיקות את הפחתת סכום הריבית. הנתבעת טענה כי יש לקחת בהקשר זה בחשבון כי הנתבעת קבלה את המלצת בית המשפט לפעול להסדרת התביעה בשלב המקדמי בו היא הוסדרה. יש לקחת בחשבון גם כי הוצע לתובעת עוד בשנת 2004 סכום של 800,000$ לסילוק להדרישה הכוללת בנוגע לעמלות תיווך בגין העסקה, והתובעת סירבה. בסופו של דבר לא היתה הצדקה לסירוב זה. הוצעה גם הצעה לתשלום הסכום של 350,000$, והתובעת סירבה להצעה שלא נתנה מענה לסעד החלופי אותו היא תבעה, לתשלום הסכום של 800,000$ מכול הנתבעים בתביעה. לכן, מבוקש להפחית את שיעור הריבית בשיעור של 50%, או בכול שיעור אחר שבית המשפט ימצא לנכון.

באשר לשכר הטרחה, טענה הנתבעת כי מדובר בשכר טרחה מנופח על פי כל קנה מידה. לטענתה, גם גובה שכר הטרחה נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. לענין זה יש לקחת בחשבון בין היתר את "התנהגות הצדדים להליך לרבות דרך ניהול ההליך" (ר' רע"א 1975/08 על רד בע"מ נ. נציגות הבית המשותף מרח' ברקת 16 חולון). בהקשר זה יש לזקוף לזכות הנתבעת את העובדה כי היא דאגה להביא לתשלום מלוא סכום התביעה לתובעת, חרף עמדתה שלה ועמדת הנתבע 4 כי הם אינם הצדדים הנכונים להליך. כך נחסך זמן שיפוטי רב, ואף זמנם של הצדדים. עוד נטען כי אין מדובר בתיק מורכב, אלא בתביעה חוזית גרידא לתשלום דמי תיווך. גם מטעם זה אין מקום לפסוק שכר טרחה גבוה.

באשר לטענה לפיה התנהלו הליכים מקדמיים לעייפה, נטען כי רוב רובם של ההליכים המקדמיים היו בין התובעת לבין הנתבעים 1 ו-3. הנתבעת אף מתנגדת לטענת התובעת לפיה יש לפסוק לזכותה שכר טרחה לאור העובדה כי היא נאלצה לתקן את התביעה ולהוסיף אליה את הנתבע 4. התיקון לא קידם את ההליך באופן מהותי כלשהו.

עוד נטען כי התובעת לא הוכיחה את ההוצאות ששילמה. היא לא צירפה את הסכם שכר הטרחה. באשר לשכר הטרחה המינימאלי – הסכום לו טוענת התובעת בהקשר זה הוא הסכום המתייחס לתביעה כולה, כאשר סכום הפשרה עומד על 18.18% מסכום זה בלבד.

התובעת השיבה לטענות הנתבעת. לגישתה – סכום הפשרה לא היה שנוי במחלוקת. לכן, ברור כי התובע זכאי לקבל את הסכום הזה עוד משנת 2004. היא חזרה וטענה כי מהות ההסדר הדיוני הוא מתן אפשרות לצדדים לטעון בפני בית המשפט טענותיהם לענין הריבית, שכר הטרחה ואגרות בית המשפט, ללא כל מגבלה. זו המשמעות של מתן האפשרות לצדדים לטעון את טענותיהם בפני בית המשפט בנושא הריבית.

לגישת התובעת, ההסכמה בין הצדדים בענין הריבית היא על רקע הפער הגדול ביותר שנוצר בין הריבית הדולרית לבין זו השקלית. התובעת הוסיפה וטענה כי בית המשפט מוסמך לקבוע ריבית גבוהה יותר מכוח סמכותו על פי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). אף שהתובע הוא תאגיד הרשום בארה"ב – הרי המנהל שלו הוא תושב ואזרח ישראל. בתיק ניתנה החלטה לפיה לתובעת יש זיקה ברורה לישראל מכוח היות בעליה אזרח ותושב ישראלי. התובעת שבה וטוענת כי אין למעשה כל מחלוקת לפיה הנתבעת היתה צריכה לשלם לה את הסכום של 350,000$, והיא לא עשתה כן רק כדי להפעיל על התובעת לחץ. לכן, ומאחר שהכספים הוחזקו בידי נתבעים ישראלים, אין צידוק לכך כי הם יזכו בריבית והצמדה על סכום הקרן המגיע לתובעת.

עוד נטען כי העובדה כי הוסכם ששכרה של התובעת ישולם בדולרים, אין פירושה כי התובעת התכוונה כי אם שכרה ישולם באיחור של 7 שנים, לא ישולם בערכו הריאלי. פסיקת שכרה של התובעת בערכים ריאליים מוצדקת לטענת התובעת גם לאור העיקרון של מניעת התעשרות שלא כדין.

לענין שכר הטרחה, טענה התובעת כי יש לפסוק לזכותה את הסכום המבוקש על ידיה במלואו. זאת משום שלנתבעים אין הסבר מדוע הם לא שילמו את סכום הפשרה, לפני 7 שנים. לכן, התנהגות הנתבעים אינה יכולה להקנות להם זכות לתגמול בגין "התנהלות דיונית יעילה". התובעת אף התייחסה לטענות הנתבעת לגבי ההליכים המקדמיים. התובעת הפנתה להלכה הפסוקה ביחס לפסיקת הוצאות ושכר טרחה, וטענה כי במקרה דנן, מן הראוי שבית המשפט יטיל על הנתבעים את האחריות המלאה להתנהלותם, ויחייבם במלוא שכר טרחת עורכי הדין שהתובעת נשאה בו.

דיון

לאחר שעיינתי בכול טענות הצדדים, אני מורה לנתבעת לשלם לתובעת –