החלטה
לפני בקשה להחזרת תפוס, סכום כסף של 300 $, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט – 1969 (להלן: "הפקודה").
עובדות המקרה וטענות הצדדים
בשנת 2005 נפרץ ביתה של המבקשת ונגנבו ממנו תכשיטים וסכום כסף של 300 $; המבקשת הגישה תלונה והמקרה נחקר ע"י המשטרה ובסופו של יום הוחלט, בחודש 5.10, לסגור את התיק מחוסר ראיות.
המבקשת טענה כי רק לאחרונה, ולאחר שהיתה פריצה נוספת בביתה, נודע לה על סגירת התיק ומיד לאחר מכן הגישה בקשתה דנא, במסגרת עתרה להשבת התכשיטים והכסף שנתפסו ע"י המשיבה.
המשיבה מחזיקה, בין היתר, בתכשיטים אשר נמצאו ביום המקרה קרוב לביתה של המבקשת, כפי שיובהר להלן ובסך של 300 $ אשר נתפס ברכבו של אחד החשודים בהתפרצות, מר יוחאי כהן (להלן "כהן"). המשיבה הודיעה, בתגובתה לבקשה, כי אינה מתנגדת להשבת התפוסים, ואולם בנוגע לסכום הכסף, מסרה כי כהן טוען כי הוא שלו וביקשה כי ביהמ"ש יקבע למי יש להשיבו.
בהתאם לתגובה זו הוריתי על השבת התכשיטים לידיה של המבקשת והוריתי על זימון הצדדים (כולל מר כהן) לבירור טענות הצדדים בנוגע לסכום הכסף.
בדיון שמעתי את טענותיהם של שני הצדדים.
המבקשת חזרה בתמציתיות על טענתה בבקשה, לפיה ביתה נפרץ וממנו נגנבו תכשיטים וסך של 300$.
מנגד, כהן טען כי מעבר לסך של 300 $ היה ברכבו סכום כסף של כ 1,900 ₪, ומשקפי ראייה ובגדים, אף הם נתפסו ע"י המשיבה. כהן שלל כל קשר להתפרצות וטען כי כל מה שנתפס ברכב הוא שלו.
דיון
סעיף 34 לפקודה קובע:
"על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו".
החלטת ביהמ"ש בהליך בו עסקינן אינה מכריעה בשאלת הזכויות המהותיות בתפוס/חפץ או בשאלת הבעלות בו ומדובר בהכרעה זמנית אשר קובעת מי יהא זה שיחזיק בחפץ ומה ייעשה בו, תוך שמירת זכותם של הנוגעים בדבר, ליזום את ההליכים האזרחיים המתאימים. משכך, טיבה של הכרעה זמנית שכזו, שהיא אינה נועלת את השער בפני הגשת תביעה אזרחית להצהרת בעלות על החפץ.
באשר לנטל ההוכחה בהליך זה, הרי שאין חולק כי המבקש אינו נדרש להוכיח את זכותו מעל לכל ספק סביר. בבש"פ 2671/01 סיני נ' מילרה פד"י נ"ה (4) 176 נקבע כי "... אין צורך כי זכותו של הטוען תוכח על פי כמות הראיות הדרושה במשפט פלילי".
עם זאת קיימת מחלוקת באשר לכמות הראיות הנדרשת; יש הסבורים שעל המבקש או הטוען לזכות בחפץ, להרים את נטל ההוכחה הדרוש במשפט אזרחי, ויש הסבורים כי הצו הניתן לפי הפקודה נושא אופי אדמיניסטרטיבי, ועל כן, על מבקש החפץ להוכיח את זכותו על פי אמות המידה הדרושות לצורך החלטת הרשות.
כב' השופט אנגלרד בפס"ד סיני הנ"ל קבע:
".... טיבו זה של הצו משליך במישרין על כמות הראיות הדרושה לשם הכרעה במסגרת סעיפים 34 ו-36 לפסד"פ. מאחר שההחלטה של בית-המשפט אינה מכריעה את שאלת הזכויות המהותיות בחפץ, ומאחר שאפשר להשיג עליה בהליך אזרחי רגיל, הרי אפשר להחיל לגביה, בשינויים המחויבים, את העקרונות של המשפט המינהלי בדבר כמות הראיות הדרושה בהחלטות של רשויות המינהל. ביסוד "כלל הראיה המינהלית" מצוי מבחן הסבירות. ....בלי לקבוע מסמרות הייתי מאמץ בסוגיה הנדונה את העיקרון כי לצורך ההכרעה בדבר מסירת החפץ די בראיה לכאורה כי הטוען לזכות זכאי להחזקתו".
מנגד נקבע בע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ב (1) 732 כי: "... גם כמות הראיות, כאשר למתן צו מה יעשה בחפץ התפוס או למי הוא ימסר, אם בכלל, די במבחן ההסתברות כנדרש בהליך אזרחי".
בענייננו, נוכח עמדת המשיבה, ההכרעה אינה קשורה לפרמטרים הרגילים הנידונים במסגרת סעיף 34, היינו איזון בין האינטרס הציבורי לאינטרס של הפרט, שכן כאמור המשיבה הודיעה כי אין לה התנגדות להשבת הכספים ואולם ביקשה כי ביהמ"ש יקבע למי יש להשיבם ועל ביהמ"ש לבחון, אם קיימות ראיות המצדיקות השבת הכספים, באופן זמני, לידיה של המבקשת.