פסק דין
בפניי תובענה כספית בסך של 25,000 ₪ .
הצדדים הסמיכו את בית-המשפט לפסוק את פסוקו על יסוד הוראת סעיף 79א' לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) , תשמ"ד – 1984 (ראה : החלטת ביהמ"ש מיום 15.12.2009) .
דיון והכרעה :
התובע הינו תושב העיר אילת , אשר עד לתאריך 9.7.2009 שימש כבעלים של דירה בת ארבעה חדרים ברחוב דוד אלעזר 215/81 בעיר צפת (להלן :"הדירה") . הנתבעים הינם תושבי העיר צפת , אשר מתגוררים בדירה בתמורה לתשלום שכ"ד החל משנת 2004 .
בתאריך 10.11.2004 נחתם בין הצדדים למחלוקת הסכם שכירות בלתי מוגנת תמורת הסך של 800 ₪ לחודש . לאחר חתימת ההסכם דנן הוארך הסכם השכירות מעת לעת בהסכמת הצדדים, כאשר הסכם השכירות האחרון עליו חתמו הצדדים נחתם ביום 1.11.2007 והסתיים ביום 31.5.2008 , אולם לטענת התובע, בניגוד למוסכם, שילמו הנתבעים לתובע מדי חודש סכום הנמוך בכ – 100 ₪ מן המוסכם בכל אחד ואחד מן התשלומים החל ממועד תחילת ההתקשרות החוזית .
עובר למועד סיום ההתקשרות בין הצדדים בחודש מאי 2008 ביקש התובע למכור את הדירה לצד שלישי , אולם לטענתו, הנתבעים הפצירו בו להסכים להארכת חוזה ההתקשרות למשך חודשיים נוספים עד לחודש יולי 2008 ,על מנת לאפשר בידם לשכור דירת מגורים חלופית . לגרסת התובע , במהלך חודש יולי 2008 הפצירו בו הנתבעים להמשיך ולהתגורר בדירה עד למכירתה , אולם התובע התנה את המשך הארכת חוזה השכירות לפרק זמן של כחצי שנה נוספת בין התאריכים 26.8.2008 ועד 30.1.2009 בכך שהנתבעים יסייעו בידו להציג את הדירה בפני צדדים שלישיים המעוניינים ברכישתה , וכן בכך שהנתבעים יפנו את הדירה בתוך 60 יום מתאריך המכירה . לגרסת התובע , תנאים אלו הוסכמו באופן מפורש גם במהלך שיחה טלפונית מחודש אוגוסט 2008 אותה הקליט , אולם לטענתו, הנתבעים התחמקו מלחתום על גבי הסכם נוסף הכולל בחובו את התניה האמורה .
לגרסת התובע , במהלך חודש 9/2008 אמור היה להיחתם הסכם מכר בינו לבין צד שלישי , אולם הנתבעים טרפדו את ההסכם והתנו את עזיבתם את הדירה בכפוף לכך שהתובע ישלם להם סכום כספי בסך של 30,000 ₪ , וכי בשל כך אף נאלץ להגיש תלונה במשטרת ישראל כנגד השוכרים . בתאריך 3.9.2008 שיגר התובע אל הנתבעים מכתב דרישה לפינוי הדירה ולמסירת החזקה בה לידיו עד ליום 18.9.2008 , אולם במכתב התשובה של הנתבעים מיום 7.9.2008 הם ציינו, כי הינם מסכימים לכך שדמי השכירות ישולמו לרוכש הדירה חדש , או שלחילופין התובע יפצה אותם כספית בגין דרישתו לפינויה המוקדם של הדירה . הנתבעים אף ציינו במכתבם זה , כי התובע ניצל את מעמדו כשוטר במשטרת אילת כדי להלך עליהם אימים באמצעות הגשת תלונה כנגדם במשטרת צפת .
בתאריך 9.9.2008 חתמה הנתבעת 1 על גבי הסכם שכירות חדש, אולם מחקה על דעת עצמה חלקים מהותיים מן ההסכם המקורי אותו העביר לידה התובע . אי לכך , לגבי דידו של התובע הוראות הסכם השכירות הקודם משנת 2007 נותרו בעינן , דהיינו חיובם של הנתבעים בפינוי הדירה בתוך 60 יום ממועד מכירתה לידי צד ג' .
בסופו של יום , עותרת התובע לחיוב הנתבעים בסכום כולל של 25,000 ₪ על פי הפירוט שלדלהלן :
פיצוי מוסכם בסך של 50 $ ארה"ב על פי הוראת סעיף 12 להסכם ההתקשרות מיום משנת 2007 בגין כל יום של איחור בפינויה החל מיום 19.8.2008 ועד ליום הגשת התביעה בביהמ"ש בסך כולל של 10,112 ₪ .
תשלום חוב דמי שכירות בין החודשים 5/2008 ועד 9/2008 בסך של 1900 ₪ .
תשלום חוב דמי שכירות והפרשי תשלומים בין החודשים 10/08 ועד לחודש 9/09 בסך של 2500 ₪ .
נזק לא ממוני (טרחה , אבדן זמן , עגמת נפש) בסך של 10,488 ₪
לגרסת הנתבעים , חוזה השכירות אותו שיגר אליהם התובע בפקס ביום 25.8.2010 מלמד על כוונת הצדדים להאריך את ההסכמים הקודמים החל מיום 26.8.2010 ועד ליום 30.1.2009 . הנתבעים אף צירפו לסיכומיהם תצהיר מטעם הגב' נועה ליימן-שרקא בו צויין , כי הנתבעים הפנו אותה אל ב"כ התובע וכי זו הסכימה לרכוש את הדירה תמורת סכום של 155,000 ₪ , אולם בסופו של יום, העסקה לא השתכללה והדירה נמכרה לאדם אחר תמורת סך של 175,000 ₪ , אשר אף ממשיך להשכיר לשוכרים את אותה דירה עצמה . הנתבעים אף הדגישו בכתבי טענותיהם , כי הם השקיעו סכומי כסף ניכרים ביותר בדירה וכי בין התאריכים 31.7.2008 ועד ליום 6.1.2009 העבירו לחזקת התובע באמצעות הפקדות בנקאיות סכום מצטבר בסך של 5600 ₪ , דהיינו, סכום העולה על זה לו עותר התובע במסגרת כתב התביעה (4400 ₪) . עוד גורסים הנתבעים , כי על פי הוראות הדין המהותי אין התובע רשאי לדרוש "כפל פיצוי" בגין הפרת ההסכם והן בגין נזקים אחרים .
לאחר שעיינתי בטענות וכן בסיכומי ב"כ הצדדים על מצורפיהם הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע בתוך 30 יום את הסך של 5000 ₪ . ככל שהסכום האמור לא ישולם במועד יישא הסכום האמור הפרשי ריבית והצמדה כדין . מאחר וסיכומי התובע הוגשו בשיהוי רב ובאורך העולה באופן ניכר ביותר על פני זה אשר נקצב בהחלטת ביהמ"ש (כב' השופט סאאב דבור) מיום 17.12.2009 אינני מוצא מקום לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד .
ניתן היום, כ"ג אלול תש"ע, 02 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.
