פסק דין
בפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה, אשר ניתן ביום 17.6.13 על ידי כב' השופט גיל קרזבום בתיק תת"ע 266-01-13.
הערעור מופנה כנגד חומרת הדין.
המערער הובא לדין בבית משפט לתעבורה בגין העבירות הבאות:
סטייה מנתיב נסיעה, עבירה לפי תקנה 40(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"), נהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה") ביחד עם סעיף 38(2) לפקודה, התנהגות שגרמה חבלה לגוף ונזק לרכוש, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות ואי האטה בעקומה לפי תקנה 52(4) לתקנות.
המערער הודה, הורשע על סמך הודאתו ודינו נגזר על ידי בית משפט לתעבורה לעונשים הבאים:
קנס כספי בסך 1,500 ₪, 3 חודשי פסילה בפועל ו- 3 חודשי פסילה על תנאי לשלוש שנים.
בד בבד עם הגשת הודעת הערעור ביקש המערער עיכוב ביצוע גזר הדין ואכן הבקשה נתקבלה וביצוע עונש הפסילה עוכב עד למתן פסק דין בערעור.
המערער טוען כי הוא נוהג מזה מספר שנים ורישיון הנהיגה משמש אותו כאמצעי לפרנסת משפחתו. המדובר בנהג מקצועי הנוהג ברכב המשרת את הציבור (מונית - זוטובוס זעיר) וכי שלילת רישיונו תפגע במטה לחמו.
לדעת ב"כ המערער היה מקום לתת ביטוי לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, ובין היתר הפגיעה של העונש שהוטל על המערער בו ובבני משפחתו. בית משפט לתעבורה התייחס לנסיבות העבירה והתעלם מהנסיבות האישיות.
המדובר במערער המפרנס משפחה המונה חמש נפשות וכי שלילת רישיונו תביא לפגיעה ממשית בפרנסתו ובפרנסת ילדיו. המדובר בתאונה עצמית שבה נפגע המערער עצמו וניזוק רק רכבו.
המערער טען כי בית משפט לתעבורה החמיר עמו בעונש הפסילה וגם הקנס. לדעתו היה על בית המשפט להסתפק בעונש צופה פני עתיד בלבד.
ב"כ המערער הפנתה לפסיקה שעיון בה מעלה כי הוטלו בה עונשים דומים לאלו שהוטלו על המערער – ראו עפ"ת (חי') 50055-05-10, מ"י נ' לוי (ניתן ביום 5.7.10); עפ"ת (ת"א) 53026-10-10, עיסה נ' מ"י (ניתן ביום 2.12.10); עפ"ת (ח') 44260-03-10, עטא רשיד נ' מ"י (ניתן ביום 5.5.10); עפ"ת (חי') 47224-08-11, מ"י נ' משה (ניתן ביום 21.12.11); עפ"ת (ת"א) 31730-01-11, אבן שוהם נ' מ"י (ניתן ביום 24.2.11).
לדעת המערער יש לקבל את הערעור וליצור תמהיל של ענישה שיהיה בה כדי להגשים את תכלית תיקון חוק העונשין (תיקון 113). מכאן שיש לבטל את עונש הפסילה הממשית והקנס או לחילופין להתערב בעונש הפסילה בפועל והקנס ולהפחיתם במידה משמעותית.
המשיבה סבורה שיש לדחות את הערעור. לטעמה העונש מדוד ומאוזן. לא מדובר בעונש החורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים ובעיקר בהתחשב בעברו התעבורתי הלא קל של המערער. העובדה שמדובר בנהג מקצועי יכולה רק להיזקף לחובתו.
לאחר שבחנתי את גזר דינו של בימ"ש לתעבורה, עברו של המערער שכולל 47 הרשעות, בין היתר בעבירות חמורות כגון 9 עבירות של נהיגה במהירות מופרזת ועבירות אחרות נוספות ומגוונות, למעט 3 עבירות טכניות בלבד, נסיבות העבירות, נסיבותיו האישיות, הודעת הערעור ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור. המדובר בעבירות שבצדן קבוע עונש פסילה מינימאלי, עונש שהוטל על המערער, כמצוות הדין.
כידוע החריגה מעונש המינימום, תעשה רק במקרים החריגים ויוצאי הדופן וכי עניינו של המערער אינו נימנה עמם.
לטעמי, לא ניתן לומר כי עונש המינימום, חורג במידה קיצונית מרמת הענישה המקובלת במקומותינו במקרים דומים.
הגם שמדובר במי שמתפרנס ממקצוע הנהיגה, אין לומר שבימ"ש לתעבורה החמיר אתו יתר על המידה. נהפוך הוא, על מי שעוסק בנהיגה כמקצוע, לדעת כי הציבור סומך עליו כנהג זהיר ושקול וכשהוא חוטא וגורם לתאונה בה נפגע גם הרכוש וגם הגוף, והגם שבענייננו הפגיעה מתמקדת במערער עצמו וברכבו, הדבר מחייב הקפדת יתר עמו ואף ענישה הולמת, שאם אינה חמורה יותר מזו המוטלת על נהג שאינו עוסק בתחום זה כמקצוע, הרי שהיא אמורה להיות שווה ובהתאם לדין.
בענייננו, בימ"ש לתעבורה הסתפק רק בעונש המינימום, ובכך נתן ביטוי לפגיעה במערער וברכושו.
