השופט נ' סולברג:
זכותו של מי גוברת? זכותו של בעל חוב המובטחת באמצעות שעבוד כלי-רכב אשר אותו מכר לחייב, או זכותה של המדינה מכוח צו לחילוט תמורת המכירה של כלי-הרכב, שניתן בעקבות הרשעת החייב במשפט פלילי?
עיקרי העובדות
1. ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 31.7.2012 (תל"פ 91623/07, השופט ע' מודריק), עניינו בחילוט שני כלי-רכב במסגרת הליך פלילי שהתנהל נגד יוסף (אסי) אבוטבול ו-23 אחרים (תפ"ח 1049/07), שבסיומו הורשע אבוטבול בעבירות לפי חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000, בעבירות לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003, ובעבירות נוספות, לצד הרשעתם וגזירת עונשם של יתר הנאשמים.
2. כלי-הרכב מושא הערעור נרכשו על-ידי אבוטבול מאת חברת קמור (להלן: המערערת), העוסקת בייבוא מכוניות מסוג B.M.W. תמורת שני כלי-הרכב, בסך של 257,223ש"ח לאחד, שולמה בין היתר באמצעות שיקים דחויים, שנסחטו מחברות עסקיות, קורבנות ארגון פשיעה (חברת מיקרוטק התקנות ותקשורת וחברת גליקסמן שיווק ביצים בע"מ). על כלי-הרכב נרשם משכון לטובת המערערת, להבטחת תשלום תמורתם. על מסמך ההזמנה מטעם המערערת חתם גולן אביב, שלימים הורשע בהליך הפלילי הנ"ל בעבירה של סיוע לכליאת שווא, שנעברה על רקע עבודתו כמנהל מכירות אצל המערערת. כמה מהשיקים הדחויים לא נפרעו, ונותרה יתרת חוב בסך של 150,000ש"ח לטובת המערערת. לקראת הגשת כתב האישום בשנת 2007 ניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו צו ארעי לתפיסת שני כלי-הרכב על-ידי המשטרה, הצו היה לצו זמני לאחר הגשת כתב האישום, ובהמשך הורה בית המשפט המחוזי על מכירת כלי-הרכב ועל כך שתמורת המכירה תוחזק בידי המדינה עד לסיום ההליך הפלילי. כלי-הרכב נרשמו על-שם אשתו ועל-שם אחותו של אבוטבול (המשיבות הפורמליות 2 ו-3), ואף על-פי כן קבע בית המשפט המחוזי כי הם שייכים לאבוטבול. ערעור לבית המשפט העליון נגד קביעה זו ונגד הצו לתפיסת הרכוש נדחה בהחלטה מיום 23.12.2007 בבש"פ 10015/07 (אביטל נ' מ"י).
3. בגמר ההליך הפלילי, שבו הורשעו הנאשמים כאמור, ביקשה המדינה לחלט בין השאר את התמורה הכספית ממכירת כלי-הרכב לטובת אוצר המדינה, בהתאם לחוק איסור הלבנת הון וחוק מאבק בארגוני פשיעה. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי את התנגדותה לחילוט, בטענה שזכויותיה הקנייניות בכלי-הרכב, המובטחות באמצעות שעבוד, עדיפות על זכותה של המדינה לחילוט.
4. שאר המשיבים לא התנגדו לבקשה. בין המדינה לבין אבוטבול ומשיבה פורמלית 3 הושג הסדר לגבי אחד מכלי-הרכב, ולפיו יתחלקו הצדדים ביתרת סכום הכסף שחולט, בכפוף לבירור זכותה של המערערת.
עיקרי החלטתו של בית המשפט המחוזי
5. רכישת כלי-הרכב נעשתה בין השאר בשיקים שנסחטו באיומים, מדובר ברכוש שהושג כתוצאה מביצוע עבירה, וחוק איסור הלבנת הון וחוק מאבק בארגוני פשיעה מקימים זכות לחלטו. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת לא נשאה בנטל להוכיח את התקיימותם של הסייגים לחילוט שבחוקים הללו. המערערת אמנם הוכיחה את זכויותיה הקנייניות בכלי-הרכב בדמות משכון, אולם לא עמדה בנטל להוכיח שרכשה את הזכויות בתמורה ובתום לב, כנדרש בסייגים. על חוסר תום-לבה של המערערת ניתן ללמוד מייחוס מודעותם של אורגנים שלה לה-עצמה, לפי תורת האורגנים. נקבע כי אביב, מנהל המכירות אצל המערערת, הוא אורגן שלה, וזאת לפי אמת-המידה התפקודית, בשל אופי פעילותו וסמכויותיו הנרחבות, שכללו בין היתר יכולת לסכם תנאי רכישת כלי-רכב יוצאי דופן בסכומי כסף בשיעורים גבוהים, ולחתום על עסקאות המכירה בשם המערערת. קשריו ומעורבותו של אביב בפעילות ארגון הפשיעה, ומודעותו למהות הפעילות של הארגון הוכחו, והוא אף הורשע במסגרת ההליך הפלילי העיקרי. לחלופין, ניתן לייחס למערערת את מודעותו של רוני וייס, אחד הבעלים ומנהל בכיר בחברה, אשר לגביו נקבע כי היה מודע בכוח או בפועל להתנהלותו של אבוטבול ושל ארגונו, ולאופן המימון לרכישת כלי-הרכב שמקורו בעבירה. הובאו ראיות להוכחת קשריו של וייס עם ארגון הפשיעה, למשל בהצבת אביב על-ידו בשירות לקוחות שהם בגדר "חבורות פשיעה" ובהענקת הטבות מפליגות רבות לאבוטבול ולאנשיו.
6. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת לפיה זכות החילוט וסייגיה רלוונטיים לגבי רוכש זכות, בעוד המערערת לא "רכשה" זכות מאבוטבול אלא מכרה לו זכות ברכב. לדברי בית המשפט, "אכן קמור מכרה כלי-רכב אך בה בעת גם רכשה, לשיטתה, זכות קניינית בכלי-הרכב המגולמת במשכון. קמור שילמה עבור הזכות באשראי שהעניקה לרוכש הרכב" (עמוד 17 להחלטה). לפיכך נקבע כי צו החילוט גובר על זכותה של המערערת בכלי-הרכב, וכי המדינה אינה חייבת לקזז מסכום הכסף המחולט את החוב הכספי שחב רוכש כלי-הרכב, אבוטבול, למערערת.
7. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי עצם קיומו של ההסדר בין המדינה לבין אבוטבול לגבי הויתור על סכום הכסף המחולט, אין בו כדי לשנות את תוצאת ההחלטה. עם זאת, צויין בהקשר זה כי במידה והמדינה תוותר על זכות החילוט כלפי כלי-הרכב, כולה או מקצתה, תקום זכותה של המערערת בכלי-הרכב כלפי החייב, זכות המובטחת במשכון, ביחס לחלק שעליו ויתרה המדינה, עד כדי גובה החוב כלפי המערערת.
עיקרי טענות הצדדים
8. לטענת המערערת, העמדת בית המשפט המחוזי את עסקת המכר כשתי עסקאות נפרדות, כביכול מכרה המערערת את כלי-הרכב במכר מלא ושלם, ולאחר מכן רכשה מאבוטבול את זכות השיעבוד, מייצגת תפיסה מלאכותית. לטענת המערערת, הזכות הקניינית, קרי, הבעלות המהותית בכלי-הרכב, הועברה לאבוטבול רק בחלק שתמורתו שולמה, ואילו בחלק שתמורתו טרם שולמה המשיכה זיקת הקניין המקורית של המערערת, המונעת את חילוטו. לטענתה, לא ניתן לייחס לה מודעות בכוח או בפועל להתנהלותו של אבוטבול ולמקורות המימון ששימשו אותו לרכישת כלי-הרכב, משום שלא הייתה מודעת לכך שהשיקים המסויימים הושגו בסחיטה. המערערת הוסיפה כי בהליך הפלילי לא יוחס לאביב דבר בקשר לעבירות הקשורות לסחיטה, וכי אין די בדימויו השלילי של אבוטבול בקרב הציבור כדי לייחס למערערת או למי מאורגניה ידיעה על כך שהכספים ששימשו לקניית כלי-הרכב הושגו בעבירה. במישור הדיוני, לטענת המערערת, התבססה החלטת בית המשפט המחוזי על ראיות מחומר החקירה שאינן קבילות, בהיותן עדויות שמיעה, ועל פסק הדין הפלילי, אשר כלל לא הוגש כראיה בהליך הנדון. הראיות צורפו לסיכומי המדינה, ללא היתר מבית המשפט לעשות כן, ומבלי שניתנה למערערת אפשרות להתמודד עמן בחקירה נגדית או בהבאת ראיות לסתור. עוד טוענת המערערת כי ההסדר בין המדינה לבין המשיבים הפורמליים 1 ו-3 לעניין החילוט, הריהו הסדר שלא כדין שנועד לעקיפת שעבודה בכלי-הרכב.
9. מנגד, סומכת המדינה את ידה על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפיה לא נשאה המערערת בנטל להוכיח את התקיימות הסייגים לחילוט, משום שידעה, ולחלופין עצמה עיניה מדעת, כי השיקים שבאמצעותם נרכשו כלי-הרכב הושגו בעבירה. המדינה הדגישה את התנהלותה החריגה של המערערת אל מול אבוטבול ואנשיו, לרבות הסדרי התשלום החריגים שנעשו עמו, השירותים יוצאי הדופן שניתנו לארגון, והאינדיקציות המחשידות שהתקיימו בעסקה, שעיקרן בכך שהשיקים היו דחויים לתאריכי פרעון רחוקים ונמסרו למערערת על-ידי מי שאינו בעל השיקים. התנהלות זו מלמדת על כך שהמערערת אינה תמת-לב, וכי הייתה מודעת לכך שמדובר בעבריינים שכאלה. לכך יש להוסיף את מודעות האורגנים של המערערת לפעילות הפלילית של הארגון, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אשר ניתן לייחסה למערערת עצמה. באשר לטענותיה הדיוניות של המערערת, הרי שפסק הדין בהליך הפלילי שלוב בעניין החילוט, וחומר הראיות שצורף לסיכומי המדינה הוגש בהסכמת המערערת.
דיון והכרעה
10. מימון רכישת כלי-הרכב נעשה בין השאר בשימוש בשיקים שנסחטו, ועל כן הם בחזקת "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין... כתוצאה מביצוע העברה", כלשון סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון. סעיף זה כמו גם סעיף 5(1) לחוק מאבק בארגוני פשיעה מסמיכים את בית המשפט להורות על חילוט רכוש שכזה. החוקים האמורים נועדו להבטיח את אינטרס הציבור בניהול מלחמה יעילה בפשיעה, באמצעות פגיעה בתשתית הכלכלית של ההתארגנויות העברייניות, המהווה את נקודת התורפה של פעילותן (להרחבה ראו בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקאות 33-34 (31.10.2007) (להלן: עניין סיטבון); בש"פ 6916/05 נאצר נ' מדינת ישראל (8.3.2006). לבד מתכליתו ההרתעתית, משרת החילוט תכלית בעלת אופי קנייני, להוצאת רכוש שאינו שייך לעבריין, ואינו מוחזק על-ידו כדין, מידיו, שכן הושג בעבירה (ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 410 - 411 (1998)).
11. מעצם טיבו פוגע הליך החילוט הפלילי בזכות הקניין, שזכתה להגנה חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועל כן יש צורך בהתחשבות באינטרסים אחרים, בכללם, הגנה על זכויותיהם של מי שאין להם יד רגל בעבירות, ונדרש איזון ראוי (ע"פ 4496/04 מחג'נה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.9.2005). על מנת להבטיח כי החילוט לא יפגע באופן בלתי-מידתי או בלתי-צודק בזכויות קנייניות של צד ג' תמים, נקבעו סייגים לחילוט, ונטל השכנוע להוכחתם מוטל על הטוען לזכות ברכוש (ע"א 6702/04 מאזן נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (10.11.2005)). חילוט רכוש שלגביו קיימות זכויות לצד ג' תמים גם אינו תורם להשגת תכליות החוקים הנ"ל לפגיעה במקורות ההון של עבריינים. בפסיקה נקבע כי הסייגים לחילוט רלוונטיים לגבי טוען לזכות קניינית בנכס מסויים -להבדיל מנושה הנשען על זכות אובליגטורית בלבד (עניין סיטבון, פסקה 51) - ובהוכחתם תיסוג זכות החילוט של המדינה מפני זכויותיו של הטוען לזכות קניינית ברכוש. בענייננו נקבע כי המערערת הוכיחה את זכותה הקניינית, בדמות משכון, בכלי-הרכב, ולפיכך נעבור לבחינת הסייגים הרלבנטיים. לפני כן תצויין דרך נוספת להבטיח שהחילוט לא יפגע באופן בלתי-מידתי בזכויות קנייניות, וזאת במתן אפשרות לטוען לזכות ברכוש להשמיע את טענותיו בטרם מתן צו החילוט (סעיף 21(ד) לחוק איסור הלבנת הון; סעיף 11(ג) לחוק מאבק בארגוני פשיעה), ואף נקבע כי ינתן לו מעמד כבר בשלב הדיון בסעדים הזמניים (בש"פ 6159/01 אבו עמר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 817, 825-826 (2001)).
12. לפי חוק מאבק בארגוני פשיעה, כלי-הרכב הנדונים הם בגדר "רכוש הקשור לעבירה", אשר נרכשו לאחר ביצוע העבירה (העסקאות בעניין כלי-הרכב בוצעו לאחר שהשיקים נסחטו). מכאן, שהסייג הרלוונטי בענייננו הוא זה המצויין בסעיף 18(א)(2)(ב) לחוק, לפיו "בית המשפט לא יצווה על חילוט רכוש, כולו או חלקו... [כאשר] הטוען לזכות ברכוש הוכיח את זכותו ברכוש וכי רכש אותה אחרי ביצוע העבירה שבקשר אליה התבקש החילוט, וכן הוכיח כי עשה כן בתמורה ובתום לב...". ניתן להסביר את דרישת תום-הלב המצויינת בסייג זה, ברצון להוציא מגדרו מצבים שבהם יבריח עבריין את נכסיו למקורביו, בכך יתחמק מאפשרות החילוט ויותיר את החוק "חסר שיניים". בנוסף, הדרישה מרתיעה צדדים שלישיים מלהיכנס מלכתחילה, בחוסר תום- לב, לעסקאות עם עבריינים, מכיוון שבמקרה שהרכוש יחולט לא תעמוד להם ההגנה שבסייג. באופן זה, תוגשם תכלית החוק לפגיעה בתשתיתו הכלכלית של הארגון באופן רחב יותר מהפגיעה הישירה בארגון.
13. המערערת אמנם הוכיחה את זכויותיה בכלי-הרכב, אך היא לא עמדה בנטל להוכיח כי רכשה את הזכויות בתום-לב. המערערת לא הביאה ראיה כלשהי בדבר תום- לבה, לרבות עדים, ולא הגישה תצהירים מאת אביב ווייס הנ"ל. לא הובאו ראיות על מנת להראות כי המערערת לא נקטה ביחס מיוחד כלפי אבוטבול ואנשיו, ועל כך שלא הייתה מודעת, בכוח או בפועל, להתנהלותו ולמקורות המימון לרכישת כלי-הרכב, שמקורם בעבירה. ראיות אלה היה על המערערת להגיש אף בלי קשר להכרעת הדין בהליך הפלילי העיקרי. על חוסר תום-לבה ועל מודעותה של המערערת, ניתן ללמוד גם מהתנהלותה החריגה אל מול אבוטבול ואנשיו, שסטתה ממהלך עסקיה הרגיל, וגם מייחוס מודעותם של אביב ווייס למערערת לפי תורת האורגנים. בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת הייתה מודעת למהות הפעילות של הארגון ולמקור הכסף ששימש לרכישת כלי-הרכב. אינני רואה הצדקה לסטות מקביעה עובדתית זו, נוכח האינדיקציות הרבות שפורטו לעיל, ועיקרן בהסדרי התשלום החריגים שנעשו עם הארגון, תוך שימוש בשיקים דחויים שבעליהם אינם קשורים לעסקה (ללא בדיקת הסיבה לכך), ומעורבותו של אביב בפעילות ארגון הפשיעה. יצויין, כי לא נדרשת מודעות של המערערת לכך שהשיקים המסויימים הם פרי סחיטה, כטענתה. די במודעותה לכך שמדובר בארגון פשיעה הכולל במסגרתו פעילות עבריינית ענפה לרבות סחיטת כספים, כאשר לכך נוספות אינדיקציות לכך שהשיקים המסויימים נסחטו, כפי שתואר לעיל.