תיק רבני
בית דין רבני אזורי נתניה
|
1018591-2
27/05/2018
|
בפני הדיינים:
1. הרב שלמה שפירא 2. הרב אברהם מייזלס 3. הרב אריה אוריאל
|
- נגד - |
התובע:
פלוני עו"ד ישראל פסח
|
הנתבעת:
פלונית עו"ד יצחק דרוקר
|
פסק דין |
רקע
הצדדים נישאו ביום X. מנישואין אלו נולדו עשרה ילדים.
האיש הגיש תביעת גירושין בתאריך י"ב בשבט תשע"ה (1.2.15). בתאריך כ"א בסיוון תשע"ו (27.6.16) סודר גט פיטורין.
טענת האיש בסיכומים היא כי מועד הקרע הוא מועד הגשת תביעותיו.
האיש תובע החזר מחצית החובות שנלקחו, לדבריו, עבור הוצאות הבית וחתונות הילדים, כן הוא תובע מחצית מהכספים ששילמה חברת הביטוח בגין תאונת דרכים שעברה האישה וכן לדחות את תביעת תשלום הכתובה.
האישה טוענת שאינה חייבת לשלם חלק כלשהו מן החובות הנ"ל וכן תובעת את תשלום כתובתה.
תביעת האיש מהאישה להשתתף בפירעון ההלוואות שניטלו לצורך נישואי הילדים
המצווה להשיא את הילדים – על מי?
כתב הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק כא):
מצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן, שאם יניחן יבואו לידי זנות או לידי הרהור ועל זה נאמר: "ופקדת נוך ולא תחטא." ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא.
יסודה של הלכה זו בגמרא מסכת יבמות דף סב ע"ב):
תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו והמכבדה יותר מגופו והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה והמשיאן סמוך לפירקן – עליו הכתוב אומר: "וידעת כי שלום אהלך."
אף שלשון ברייתא זו היא לשון כללית ביחס לחיוב האב, הלשון בגמרא (קידושין כט) היא שעל האב מוטלת חובה להשיא את בניו. זו לשון הגמרא שם: "כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות."
וכתב הר"ן (שם דף יב, ב מדפי הרי"ף):
משמע דכשם שהאב חייב להשיא בנו כך חייב להשיא בתו. ובהא לא בעי' בגמרא "מנא לן דאיהי [– האם] לא מפקדא" דכיון דדברי קבלה נינהו סברא היא, דכי היכי דאשה פטורה מללמד את בנה ומלפדותו משום דאיהי לא מפקדא [– על תלמוד תורה ועל פדיון, אם היא עצמה בכורה], [להשיאו נמי פטורה כיון דלא מיפקדא נמי] אפריה ורביה [– בעצמה].
ועיין שו"ת מהרי"ט (יורה דעה סוף סימן כז) שאם מנהג בני העיר שהחתן שולח תכשיטים לכלה – מצווה על אביו של החתן שיקנה את התכשיטים.
בשולחן ערוך (אבן העזר סימן קיג סעיף א) הביא הרמ"א מחלוקת ראשונים לגבי פרנסת הבת מנכסי האם לאחר מיתת האם: דעת יד רמ"ה (בבא בתרא קכב, ב, המובאת גם בחידושי הריטב"א שם ובנימוקי יוסף שם נג, ב מדפי הרי"ף): "כי היכי דמיפקד גברא הכי נמי מיפקד איתתא," ודעת הרא"ה (המובאת גם היא בחידושי הריטב"א שם, וכן דעת מהרי"ל סימן עה): "פרנסת הבת שחייבו חכמים לנשואין ועישור נכסים, אינם אלא מנכסי האב" (ברמ"א צוין מקור הדברים בדברי נימוקי יוסף ומהרי"ל).
הגר"א בביאורו (שם ס"ק ה) פסק כדעת הרא"ה: "וכן עיקר, וכמו שאמרו בכתובות נב, ב דכתיב 'קחו נשים' כו'. ובקידושין ל, ב 'להשיאו' וכו' – ולבנו דווקא באב והוא הדין לבתו, דמחד קרא נפקא."