איו סולושנס בע"מ נ' תפוז טרי בע"מ ואח'

החלטה

בפניי בקשה למחיקת כותרת התביעה "תביעה לפינוי מושכר" או העברת התובענה להידון בסדר דין רגיל, וזאת בטענה כי התביעה אינה מתאימה להליך של תביעה לפינוי מושכר.

רקע (כפי שפורט בהחלטתי בבקשה 7 מיום 11.03.2013)

המשיבה הגישה ביום 01.01.2013 תביעה לפינוי מושכר כנגד המבקשות, אשר על פי הנטען בכתב התביעה שוכרות ממנה בשכירות משנה שטחים מסחריים המהווים חלק מהמושכר שהמשיבה שוכרת מבעלי הנכס.

על פי הנטען בכתב התביעה לא נחתם הסכם שכירות בין המשיבה למבקשות אך הוסכם על השכירות בעל פה והלכה למעשה שכרו המבקשות מהמשיבה את המושכר ואף שילמו בעבור השכירות במשך זמן.

המשיבה טוענת כי המבקשות חדלו לשלם את דמי השכירות, השתלטו על שטחים נוספים ונמנעו מלפנות את המושכר למרות שהתבקשו לעשות כן מבעוד מועד ואף נתנו הסכמתן לכך.

מנגד טוענות המבקשות במסגרת הגנתן כי בין המבקשת 2 לבין התובענה אין ולא כלום היות שהיא אינה נמצאת כלל במושכר נשוא המחלוקת ולא הייתה מעולם ביחסים כלשהם עם המשיבה.

באשר למבקשת 1 נטען כי זו שכרה את השטח בו היא נמצאת ישירות מבעלי הנכס וכי התשלום ששילמה למשיבה אינו אלא תשלום שנועד "לרצות" את המשיבה על כך שהיא קיבלה מבנה ביחד עם שוכרת אחרת, כדברי המבקשות בסעיף 14 לכתב הגנתן.

עוד נטען כי השימוש בשטח נוסף נעשה באישור מי שהחזיק באותו שטח באישור המשיבה, ובסופו של דבר אף פינתה אותו ועושה שימוש רק ב 90 מ"ר שהושכרו לה על ידי בעלי הנכס.

טענה נוספת שהועלתה בכתב ההגנה היא כי הובהר לבעלי הנכס כי המבקשת 1 לא תתפנה מהמושכר אלא רק לאחר תום חוזה השכירות של המבקשת 2, חוזה אשר הוארך ביום 12.12.2012.

המסגרת הנורמטיבית

בפרק ט"ז 4 לתקנות סדר הדין האזרחי קבועים ההסדרים החלים על תביעה לפינוי מושכר.

תקנה 215ז (א) קובעת:

"תובע רשאי להגיש תביעה לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב -1972, חל עליו לפי פרק זה (להלן – תביעה לפינוי מושכר), וסדרי הדין בעניינה יהיו לפי פרק זה."

התקנה קובעת מגבלה אחת לגבי הסעד המבוקש – פינוי מושכר, ומגבלה נוספת כי המושכר נשוא התובענה אינו תחת חוק הגנת הדייר.

מהכלל אל הפרט

בתביעה שבפניי הסעד המבוקש הוא סילוק ידן של המבקשות ואין מחלוקת בין הצדדים כי חוק הגנת הדייר אינו חל במקרה דנן.

למבקשות טענה בדבר עצם קיומם של יחסי שכירות בנדון דידן. טענת המבקשות היא כי משעצם השכירות שנויה במחלוקת אין התובענה מתאימה להתברר בהליך המיוחד של תביעה לפינוי מושכר.

ככלל, נועד הליך התביעה לפינוי מושכר לשמש הליך מהיר לפינוי שוכרים כשקיימת עילה בדין לפנותם מנכס מושכר, אולם לא ניתן לסכל הליך זה אך ורק בטענה בעלמא כנגד עצם קיומם של יחסי שכירות, בין הצדדים.

במקרה שבפניי ישנן ראיות לכאורה לקיומה של שכירות העולות הן מן הטענה של המבקשות כי מבוצע תשלום מסויים מהנתבעת 1 לתובעת כדי "לרצותה", והן מהעתקים של שיקים של הנתבעת 1 לתובעת, אשר צורפו לתגובת המשיבה לבקשות המבקשות, עליהם נחזה להיות רשום כי ניתנו לשם תשלום שכר דירה מהנתבעת 1 לתובעת, כך גם נחזה מהשיקים שצורפו כנספח ג' למוצגי המבקשות המלמדים על תשלומים חודשיים מהנתבעת 1 לתובעת.