איבגי נ' ג' ואח'

השופט  י' דנציגר:

            מה דינה של בוררות אשר התנהלה מתחילתה ועד סופה – בהסכמת הצדדים – בבית הדין הרבני, לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 6.4.2006), ואשר בדיעבד אחד הצדדים לבוררות טוען שדינה בטלות מחמת חוסר סמכות מבלי שהגיש בקשה לביטול פסק הבוררות במסגרת הזמנים הקבועה בחוק הבוררות, התשכ"ח-1968.

            זו השאלה שמתעוררת בבקשת רשות הערעור שלפנינו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ר' שטרנברג-אליעז) בהפ"ב 9038/10 מיום 4.5.2010, בו התקבלה בקשת המשיבים לאישור פסק בוררות שניתן בבית הדין הרבני האזורי בירושלים ונדחו טענותיו של המבקש לביטול פסק הבוררות מחמת חוסר סמכות.

רקע עובדתי

1. הצדדים חתמו ביום 27.3.2008 על הסכם שכותרתו "הסכם שותפות", לפיו חיים איבגי (להלן: המבקש), ירכוש מר. וא.ג. (להלן: המשיבים), 50% מנכס מקרקעין שמצוי ברח' XXX (להלן: הנכס) בתמורה לתשלום 550,000 דולר. סוכם שרוב התמורה (500,000 דולר) ישולם במזומן וחלקה הקטן (50,000 דולר) ישולמו בדרך של קיזוז חלקו של המבקש בדמי השכירות שיתקבלו מהשכרת הנכס עד למכירתו. מעיון בהסכם ובמסמכים שצורפו לכתבי הטענות שלפנינו עולה שבמועד חתימת ההסכם טרם השלימה המשיבה את רכישת הנכס מידי בעליו הקודמים, ולכן נאמר בהסכם שהצדדים יפעלו במשותף למכור את הנכס לאחר שהמשיבה תשלים את הרכישה של הנכס מצד ג' ולאחר השלמת רישום זכויותיה בנכס במינהל ובמרשם המקרקעין. בהסכם נכללה תנית בוררות שזו לשונה: "בורר מוסכם לכל דבר ועניין בית הדין הרבני האזורי בי-ם. חתימת מסמך זה כחתימה על שטר בוררין" (סעיף ח' להסכם). בשולי ההסכם, לאחר חתימות הצדדים, צוין כי המבקש שילם במעמד החתימה סך של 500,000 דולר במזומן.

2. בחלוף מספר חודשים התגלעה בין הצדדים מחלוקת בנוגע לנכס. המבקש טען כי המשיבים רימו אותו משלא גילו לו את המידע המלא בנוגע לנכס ובנוגע להסכם הרכישה שנחתם בין ר.ג. לבין הבעלים הקודמים, לרבות בעניין התמורה ששולמה על ידם לבעלים הקודמים אשר הייתה נמוכה מזו שהצהירו לפניו. בעניין זה טען המבקש כי נוכח התמורה ששולמה על ידי ר.ג. לבעלים הקודמים משקף הסכום ששילם המבקש למשיבים בהתאם להסכם 73.33% משווי הנכס (ולא 50% משוויו). כמו כן, נטען כי המשיבים נטלו הלוואה מגובה במשכנתא בסכום גבוה במידה ניכרת ממה שסוכם בין הצדדים וכי לא העבירו לו את חלקו בדמי השכירות שמקורם בנכס. כתוצאה מכך דרש המבקש מהמשיבים להשיב לו את כספו. ביום 19.6.2008 החזירו המשיבים למבקש סך של 390,000 דולר, והמבקש חתם על מסמך בו הוא מאשר את קבלת הסכום האמור "ע"ח הקרן המגיע[ה] לו...". המבקש טען כי המשיבים התחייבו להשיב לו את היתרה (110,000 דולר) בתוך שבעה ימים, אך לא עמדו במילתם, ולפיכך הגיש המבקש לבית הדין הרבני האזורי תביעה כספית, בהתאם לתניית הבוררות שנקבעה בהסכם.

3. ביום 15.9.2008 התקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי, במסגרתו טענו שני הצדדים טענותיהם בנוגע למחלוקת הכספית. בתום הדיון ניתנה "החלטה" לפיה על המשיבים לשלם למבקש תוך שבועיים סך של 110,000 דולר. ביום 5.5.2009, לאחר שהצדדים הגישו סיכומים לבית הדין, ניתן בבית הדין הרבני האזורי בירושלים "פסק דין", במסגרתו נקבע בדעת רוב כי המשיבים מחויבים להשיב למבקש את יתרת הכסף שטרם שולמה בהתאם להחלטה מיום 15.9.2008 וכי "התובע [המבקש] בהחלט רשאי לפעול באמצעות ההוצל"פ לאחר אישור החלטת בורר כחוק, וכל הוצאות הגביה יחולו על הנתבע [המשיבים]". מנגד, דחה בית הדין הרבני את טענת המבקש כי הוא זכאי בנוסף להשבה לתשלומי ריבית או לפיצוי כספי בגין הוצאות ונזקים, בקובעו כי המבקש ויתר על תביעות נוספות מעבר להשבה. יחד עם זאת נפסק שהמשיבים ישלמו למבקש 50,000 ש"ח בגין הוצאות ונזקים כ"פשרה קרובה לדין". למען שלמות התמונה יוער כי דעת המיעוט בבית הדין הרבני סברה שהמבקש לא ויתר ולא מחל על תביעות נוספות מעבר להשבה וכי הוא זכאי למחצית משכר הדירה שגבו המשיבים מהנכס במחצית הראשונה של שנת 2008.

4. בחודש אוקטובר 2009 שילמו המשיבים למבקש סך של 15,000 דולר על חשבון הסכום שנפסק בבית הדין הרבני, והמבקש אישר בחתימתו על מסמך שיתרת החוב עומדת על 95,000 דולר. מכתבי הטענות שלפנינו עולה כי המשיבים לא שילמו מאז ועד היום את יתרת החוב למבקש.

5. ביום 25.11.2009 הגיש המבקש תביעה בבית המשפט המחוזי בירושלים כנגד המשיבים, במסגרתה תבע להצהיר כי הוא הבעלים של 73.33% מהנכס ולמצער כי הוא הבעלים של 50% מהנכס. כמו כן, תבע המבקש לקבל את חלקו היחסי בדמי השכירות שגבו המשיבים מהנכס ופיצויים בסך 100,000 ש"ח, בניכוי הסכומים שקיבל מהמשיבים עד לאותו מועד. המבקש טען בכתב התביעה כי המשיבים רימו אותו לאורך כל הדרך וכי אף בעניין הבוררות "לא ידע התובע [המבקש] כי הנתבעים [המשיבים] טמנו לו פח יוקשים וכי הוא מכלה זמנו בפני בית דין אשר אינו מוסמך לדון כבורר, וזאת על פי פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק".

6. המשיבים מצידם הגישו ביום 26.1.2010 בקשה לאישור פסק הבוררות שניתן בבית הדין הרבני האזורי ביום 5.5.2009, אליה צורף הסכם השותפות ופסק הבוררות, ובמסגרתה טענו כי המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות חלף במחצית חודש יוני 2009. המבקש הגיש תגובה לבקשה ביום 9.2.2010, במסגרתה טען כי הליך הבוררות שהתנהל לפני בית הדין הרבני הינו הליך סרק מכיוון שבית הדין הרבני האזורי כלל לא היה מוסמך לדון בבוררות, בהתאם לפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 6.4.2006) (להלן: עניין אמיר), וכי אין בהסכמת הצדדים כדי להעניק לו סמכות שכזו. עוד נטען כי בנסיבות העניין, משבית הדין הרבני היה משולל סמכות לדון בסכסוך, הרי שהמסמך שמונח לפני בית המשפט משול לפיסת נייר נטולת כל תוקף וכלל לא מדובר בפסק בוררות שניתן לאשרו או לבטלו בהתאם לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), ולכן המבקש אינו כפוף למועדים הקבועים בחוק הבוררות להגשת בקשת ביטול. המשיבים טענו בתשובתם כי טענת המבקש לפיה פסק הבוררות ניתן ללא סמכות מהווה טענת ביטול בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות, וככזו היא כפופה למועדים הקבועים בחוק הבוררות. נטען כי אין לגזור גזירה שווה מפסיקותיו של בית המשפט העליון במקרים בהם נדונה השאלה האם מסמך מסוים שניתן על ידי גורם מסוים מהווה בכלל פסק בוררות אם לאו, כאשר במקרה דנן ברור לכל שמדובר בפסק בוררות והדיון הינו בשאלת הסמכות ובשאלת תוצאותיה של היעדר הסמכות.