איבגי נ' ביה"ס המקיף הכללי ע"ש א. להמן ואח'

פסק דין

1.התובע, יליד 27.9.1981, עותר לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לו ביום 12.5.1999, במהלך חזרות לטקס מסיבת סיום של בית ספר התיכון בו למד.

2.תיאור האירוע, כפי שעולה מכתב התביעה ומתצהיר התובע, הוא כדלקמן:

ביום 12.5.1999 השתתף התובע בחזרות למסיבת סיום כיתה י"ב ב"היכל התרבות" בדימונה. התובע ישב על ספסל בחדר ההלבשה כאשר באופן פתאומי נפל מיחם מתכת גדול עם מים רותחים, שהונח על שולחן מאחורי הספסל, וגרם לתובע כוויות בכל חלקי גופו ולחבלה באוזן (להלן: "האירוע").

בעקבות האירוע האמור, פונה התובע לבית החולים "סורוקה" בבאר שבע, לקבלת טיפול רפואי, ואושפז למשך 9 ימים כשהוא סובל מכוויות. לאחר השחרור מבית החולים טופל התובע בתחבושות, משחות, חבישות לחץ, תרופות וזריקות.

3.התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, מפעילת בית הספר ומעסיקתם של המורים אשר ליוו את התלמידים במהלך החזרות לטקס מסיבת הסיום, וכנגד הנתבעת 2, אשר ביטחה את הנתבעת 1 בביטוח אחריות כלפי צד שלישי.

4.הנתבעות שלחו הודעת צד שלישי כנגד מועצת פועלי דימונה בטענה כי "היכל התרבות" בדימונה, בו נערך הטקס ובו אירע האירוע, הינו בבעלותה, חזקתה ו/או שליטתה וכך גם המיחם.

החבות

5.טוען התובע כי לבית הספר חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי תלמידיו הקטינים גם כאשר הפעילות אינה מתקיימת בבית הספר. בהתייחס לאירוע נטען כי חדר ההלבשה בו נדרשו התלמידים להמתין היה קטן וצפוף וכי לא היה מורה או נציג בית הספר בחדר ההלבשה. כן נטען כי התובע אינו יודע מה היו הנסיבות שהובילו לנפילת המיחם וכי על פי הפסיקה מדובר ב"דבר מסוכן" כהגדרתו בפקודת הנזיקין.

עוד נטען כי מטעם הנתבעות לא הובאו לעדות עדים אשר היו עדים לאירוע אלא מנהל בית הספר, שכלל לא היה באולם בעת האירוע וכי לא הוצג התחקיר שנערך בעקבות האירוע.

6.הנתבעות טוענות כי התובע לא הוכיח את נסיבות האירוע ונמנע מלהביא לעדות עדים לאירוע. על כן נטען כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין. כן נטען כי בעת האירוע היה התובע כבן 18 שנה דהינו אדם מבוגר שאינו זקוק להשגחה צמודה. התובע אינו יודע להסביר מדוע נפל לפתע המיחם ואם אדם כלשהו דחף את המיחם, לרבות התובע, הרי שאותו גורם הוא האחראי. כן נטען כי הנתבעת נהגה בסבירות כאשר מנהל בית הספר העיד כי ביום האירוע ערך סיור ב"היכל התרבות" לרבות בחדרי התלבושות ולא ראה את המיחם.

בהתייחס לצד השלישי נטען כי "היכל התרבות" שייך לצד השלישי, ויש בו "אב בית" וכן צוות ניהולי האחראי לתפעולו ותחזוקתו. המיחם שייך ל"היכל התרבות" ועובדיו הם שהניחו ותפעלו אותו. "אב הבית" הוא שדאג לתקינות המיחם והשולחן עליו היה מוצב ולבית הספר לא היתה כל נגיעה למיחם או לבחירה היכן להניחו.

7.הצד השלישי טוען כי המיחם לא הוצב מיוזמתו של הצד השלישי אלא לבקשת בית הספר וכי "אב הבית" דאג לבדוק את תקינות הציוד לרבות המיחם והשולחן עליו הונח.

עוד נטען כי מר יוסי בן סימון, מרכז השכבה של בית הספר, הוא שביקש את המיחם תוך שהבטיח כי התלמידים יהיו אחראים על המיחם והוא ידאג לפקח עליהם והוא זה שקבע את מקום הנחת המיחם. לעניין זה נטען כי מרכז השכבה, מר בן סימון, לא הובא לעדות מטעם הנתבעות וכך גם לא הובאו לעדות אנשים נוספים שנכחו במקום.

8.אין מחלוקת כי קיימת חובת זהירות של הנתבעת 1 כלפי התובע במקרה זה שכן עסקינן בתלמיד בית ספר, במהלך פעילות בית הספרית, הגם שזו מתקיימת מחוץ לכתלי בית הספר. (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה (2) 113, דנ"א 2571/94 עזבון המנוח אייל ברגמן ז"ל נ' גולן חפצדי ואח' (פורסם במאגר משפטי ממוחשב) וע"א 2061/90 אילנה מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802).

המחלוקת הינה בשאלה האם הופרה חובת הזהירות, כלומר האם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, את התרחשות הנזק ולמנוע אותו.

9.הלכה פסוקה היא כי אחריות בית הספר לנזק שנגרם לתלמידיו אינה מוחלטת (ע"א 324/77 רבי נ' סמרה, פ"ד לב (2) 445).

על כן יש לבחון האם הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה בנסיבותיו המסויימות של מקרה זה.

10. האירוע התרחש כתוצאה מנפילת מיחם ובו מים רותחים.

אדם סביר היה צריך לצפות כי מיחם מים המספק מים רותחים והצבתו בקרבת תלמידים, ובוודאי בחדר צפוף, ללא כל השגחה או פיקוח, עלול ליפול, להתהפך ולגרום לנזק לתלמידים שבקרבתו.