פסק - דין
1.עניינה של תביעה זו הינו נזקי רכוש ועוגמת נפש שנגרמו לטענת התובע ביום 13/11/11 עת ביקש להחנות את רכבו, רכב מ.ר. 77-025-16 בסמטת רחוב ללא מוצא אשר הכניסה אליה הינה דרך רח' בהר"ן בירושלים.
2.כעולה מכתב התביעה, עת ביקש התובע להחנות את רכבו בצד הדרך ובמהלך ביצוע פעולות החנייה בנסיעה אחורה וקדימה, נפגע רכבו ממוט ברזל היוצא מקיר בניין סמוך וכתוצאה מכך, נגרם לו לנזק בדמות קרע בפגוש האחורי.
3.עוד טוען התובע, כי מדובר במוט ברזל קטן ודק יחסית הנמצא בחלקו התחתון של קיר המבנה כך שהגם שהסתכל במראה כדי לוודא שאינו פוגע בקיר לא יכל לראות את המוט כלל.
4.לטענת התובע האחריות לגרימת הנזק לרכבו רובצת לפתחה של הנתבעת שהינה כידוע רשות ציבורית אשר עליה מוטלת האחריות להחזיק במצד תקין את הדרכים הציבוריות הנמצאות בתחום שיפוטה. התובע צירף לכתב התביעה הצעת מחיר להחלפת החלק הפגום בסך 1,647 ₪ והעמיד את סך נזקיו ע"ס 5,000 ₪.
5.הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את נסיבות האירוע כפי שנטענו על ידי התובע וכן, הכחישה את אחריותה. לטענתה, עסקינן במוט ברזל היוצא מנכס פרטי אשר איננו בבעלות העירייה. כמו כן, הנתבעת הכחישה את הנזקים הנטענים על ידי התובע בהיותם בלתי מוכחים ונעדרי קשר סיבתי בין האירוע הנטען לנזקים.
דיון ומסקנות :
6.ראשית, הנתבעת ויתרה על חקירתו של התובע ומשכך, הנני קובע, כי גירסתו העובדתית של התובע לא נסתרה ודינה להתקבל. לא נותר, אם כן, אלא, לבחון את שאלת האחריות.
7.ככלל, נפסק לא אחת, כי מוטלת על עירייה חובת זהירות מושגית באשר לשמירה על תקינות המדרכות והכבישים, ולמניעת מפגעים המסכנים את שלום העוברים ושבים. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית כלפי התובע, גם זו נבחנת עפ"י מבחן הצפיות, היינו, האם עירייה סבירה יכולה הייתה לצפות – בנסיבות המיוחדות של המקרה – את התרחשות הנזק, והאם היא צריכה הייתה – כעניין שבמדיניות – לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פד"י לז (1) 113, בעמ' 125- 126).
הפעלה ראויה של מבחן הצפיות מחייבת הבחנה בין סכנה "רגילה" לבין סכנה "בלתי רגילה" לגבי הניזוק. רק בגין סכנה בלתי רגילה מוטלת חובת זהירות קונקרטית (ע"א 417/81 מלון רמדה נ' אמסלם, פד"י לח (1) 72, בעמ' 76. המבחנים שנקבעו בפסיקה לבחינת סכנה "בלתי רגילה" הינם שאלת מיקום המפגע, גודלו, מידת הסיכון הצפויה.
8.יודגש, כי אחריותה של עירייה אינה מוחלטת. לא בכל מקרה בו נגרם נזק לעובר ושב תקום אחריותה, אלא שיש לבחון כל מקרה לגופו ועל תובע להוכיח את הרשלנות לה הוא טוען (ר' למשל בר"ע (י-ם) 212/04 יהודיוף נ' עיריית ירושלים (תקדין, 2004(3), 5770. לא אחת נפסק, כי כבישים ודרכים אינם משטח סטרילי , בהם, למשל, ע"א 4344/97 (י-ם) כהן ג'ני נ' עיריית רמת גן ואח'.
9.לאחר ששמעתי הצדדים ועניינתי בתמונות המקום ובמוט הברזל אינני סבור שיש מקום להטיל בנסיבות מקרה זה אחריות על העירייה. הנני סבור, כי בנסיבות אלה, עירייה סבירה לא יכולה הייתה לצפות את הסיכון וזאת מהטעמים הבאים.
10.מעיון בתמונות עולה, כי עסקינן במוט שהינו למעשה אנקול היוצא מקיר חיצוני של בית פרטי בגובה כעשרים ס"מ מעל פני הקרקע ואשר בגלגולו הקודם נועד למטרה כלשהי כגון אחיזת תריס של דלת. הצדדים לא המציאו נתונים אודות אורכו של המוט ואולם, ניכר, כי אורכו אינו עולה על עשרה ס"מ.
11.אין חולק, כי עסקינן במקום בו אסורה החניית רכבים בהתאם לתמרור שהוצב במקום. אמנם, מעיון בתמונות עולה, כי התמרור קופל באופן שלא ניתן להבחין בסמל הטבוע בו אולם, ברי לכל בר בי רב ובמיוחד לתובע שהצהיר, כי הינו מכיר את המקום ופוקד אותו באופן יומיומי, כי החנייה, למצער, אינה מוסדרת וכל מי אשר חונה שם נוטל על עצמו את הסיכון. בין היתר, התובע נטל על עצמו את הסיכון שעה שהחנה את רכבו באופן מסוכן בהיצמדו לקיר הבניין יתר על המידה. כמו כן, אין חולק, כי עסקינן באנקול המותקן בבית פרטי .
12.לטענת התובע העובדה, כי עובדי הנתבעת דאגו לכופף את המוט מלמדת על אחריותה. אין דעתי כדעתו, ראשית, לא הוכח בפני, כי עובדי הנתבעת כופפו את המוט. שנית, אין בעצם הסרת מכשול, כשלעצמו, משום הכרה באחריות. שכן, כאמור, הטלת אחריות בנזיקין כרוכה בצליחת מבחן הצפיות.
13.יתרה מכך, תביעתו של התובע שהינו עורך דין במקצועו נמצאה לקויה בפרטים מהותיים עד כי ניתן לקבוע שהתובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לקרות האירוע וכן, את היקפו. התובע לא צירף רישיון רכב המוכיח את זכויות הבעלות עליו. כמו כן, הצעת המחיר שצורפה לכתב התביעה (כנספח ז') בדמות עלות פגוש אחורי אינה יכולה לבוא במקום חוות דעת שמאי רכב הקובע, כי נזק מסוג זה מצריך החלפת הפגוש האחורי כולו.
14.סוף דבר- מכל הנימוקים שפורטו לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 300 ₪, זאת, תוך 30 יום מהיום.
המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לצדדים בדואר.
בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 ימים.
ניתן היום, כ"ה תמוז תשע"ב, 15 יולי 2012, בהעדר הצדדים.