אחמד דראושה נ' מושב משואה - עמק הירדן

החלטה

נוכח החלטת כב' השופט דניאל גולדברג בערעור שהוגש על החלטתי מיום 23.4.12, הבקשה להפקדת ערובה הובאה בפניי בשנית, על מנת לעיין בה מחדש בשים לב לתגובת התובע לבקשה.

בפניי בקשת הנתבע להורות לתובע להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו אם תידחה תביעתו (להלן: "הבקשה").

טעמי הבקשה הם באלה: התובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית; סיכויי התביעה לגופם אפסיים לאור הטענה כי בין הצדדים אין יריבות כלשהי; ככל שתדחה התביעה, הנתבע יתקשה לגבות את ההוצאות שעשויות להיפסק לזכותו. עוד טען הנתבע כי בגין אותה תקופה, הגיש התובע בעבר תביעה נגד אדם אחר, אשר נמחקה לאחר שלא הפקיד את הערובה בה חויב.

התובע הגיב לבקשה. התובע ביסס את טענותיו על הפסיקה במקרים דומים וטען כי עניינה של התובענה דנן אינו מצדיק חיוב התובע בהפקדת ערובה, וזאת בין היתר נוכח סיכויי התביעה.

סוגיית הפקדת הערובה הוסדרה בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, כדלקמן:

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע."

תקנה זו אומצה בפסיקת בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וזאת בהעדר תקנה מקבילה לה או תקנה המאמצת הוראותיה בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. בתוך כך נפסק, כי בבואו לדון בשאלת החיוב בהפקדת הערובה, יתחשב בית הדין במיוחד במשפט העבודה (ר' דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה - שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

ההלכה המנחה כיום בבתי הדין לעבודה בסוגיית הפקדת ערובה, הונחה במסגרת פסק הדין עע 1424/02 פתחי אבו נאסר -SAINT PETER IN GALLICANTU(ניתן ביום 6.7.2003) בו נפסק, בהקשר לצריך לענייננו כי, ככלל, אין להטיל על עובד תושב הרשות הפלסטינית ערובה להבטחת הוצאות המעסיק - הנתבע, רק בשל היותו תושב הרשות. יש לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו, ואין לדרוש מן התובע יותר מאשר ראשית ראיה לסיכויי תביעתו. מוסיף וקובע כב' הנשיא אדלר כי "אפילו אם לתושב יו"ש רק 20% סיכויים לזכות במשפט, עדיין זכאי הוא לדיון הוגן...מעטים ונדירים המקרים בהם יוטל על בעל דין להפקיד ערובה כדי לקבל את יומו בבית הדין". צא ולמד, היותו של אדם תושב הרשות הפלסטינאית ואף אם נעדר הוא נכסים במדינת ישראל, אין בו כשלעצמו כדי לחייבו בהפקדת ערובה. בכך שונה ההלכה הפסוקה בבתי הדין לעבודה מאשר בבתי המשפט האחרים, ועל כן דינן של טענות הנתבע בהקשר זה, להדחות.

עיון בכתבי הטענות מעלה כי המחלוקת בין הצדדים בעיקרה בקיומם של יחסי עבודה בין הצדדים, כאשר הנתבע טוען להעדר יריבות בינו לבין התובע. לתביעתו צירף התובע, בין היתר, אשרת עבודה על שם הנתבע, שעשויה ללמד על קיומם של יחסי עבודה בין הצדדים בתקופה הרלוונטית לתביעה או בחלקה. על כן, לטעמי התביעה אינה מופרכת על פניה. זאת ועוד, בפי התובע טענות ענייניות נגד הנתבע, אשר ראוי להן להתברר בדיון לגופו של עניין.

עוד יצוין כי למעט טענות כלליות בדבר היותו של התובע תושב הרשות הפלסטינית והקושי להיפרע מתושב האזור, הנתבע לא הניח תשתית עובדתית לביסוס הטענה בדבר 'יכולת הפרעון' של התובע, ככל שיושתו עליו הוצאות.

אין במחיקת תביעה קודמת של התובע כנגד אדם אחר, כדי ללמד על סיכויי התביעה הנוכחית או כדי להצדיק סטיה מהלכת פתחי אבו נאסר. שוכנעתי כי התובע הניח ראשית ראיה לסיכויי תביעתו ועל כן איני רואה טעם המצדיק סטייה מהלכה הנ"ל במקרה דנא.

סוף דבר - לאור כל האמור לעיל הבקשה נדחית והחלטתי מיום 23.4.12, מבוטלת.

כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, ח' סיון תשע"ב, 29 מאי 2012, בהעדר הצדדים.