החלטה
1. בפני בקשה למתן רשות להתגונן.
עסקינן בתביעה כספית בשל אי פירעון תמורת סחורה אותה מכרה התובעת לנתבעת מס' 1 (להלן – "הנתבעת"). התביעה הוגשה אף כנגד הנתבע מס' 2 (להלן – "הנתבע") הערב לחובות הנתבעת כלפי התובעת.
2. בכתב התביעה נטען, כי בחודש אוגוסט 2006 רכשה הנתבעת מאת התובעת סחורה בגינה היה עליה לשלם לתובעת סך 34,229 ₪ ואילו בחודש ספטמבר 2006 רכשה הנתבעת מאת התובעת סחורה בגינה היה עליה לשלם לתובעת סך 7,584 ₪.
כן נטען בכתב התביעה, כי הנתבעת שילמה על חשבון הסחורה, אותה רכשה בחודש אוגוסט 2006 סך 17,901 ₪ בלבד, ולפיכך סך חובה של הנתבעת בגין הסחורה שסופקה לה כאמור, מגיעה לכדי 25,485 ₪ נכון לסוף חודש אוקטובר 2006.
3. בתצהירו התומך בבקשה למתן רשות להתגונן טוען הנתבע שלוש טענות המקימות לנתבעים, לשיטתם, הגנה מפני התביעה, כדלקמן: הראשונה, לנתבעת עומדת זכות קיזוז כלפי התובעת בסך 17,901 ₪; השנייה, הנתבעת אינה מכירה את החוב הנטען, בגין חודש ספטמבר 2006; השלישית, התובעת תבעה הפרשי הצמדה וריבית מהמועד שנועד לפירעון התמורה (31.10.06) ועד מועד הגשת התביעה, אך לא הציגה כל אסמכתא בדבר נכונות החישוב.
דין הבקשה למתן רשות להתגונן להידחות. אבאר להלן:
4. הטענה בדבר אי הצגת אסמכתא באשר לנכונות חישוב הריבית וההצמדה אינה מקימה הגנה, שכן עסקינן בחישוב אריתמטי פשוט של הפרשי ההצמדה והריבית, הנצברים בהתאם להוראות סעיפים 4 ו – 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961.
אילו היו הנתבעים טורחים לבדוק האם סכום התביעה בערכו הריאלי (נכון למועד הגשת התביעה) עולה בקנה אחד עם הוראות החוק האמורות היו מוצאים את החישוב מדויק. בשולי הדברים אציין, כי במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 30.6.10 בדקתי את נכונות החישוב האמור, בנוכחות הצדדים, ומצאתיו תקין.
5. אף הטענה באשר לאי ידיעת הנתבעים על החוב בגין הסחורה שסופקה כנטען בחודש ספטמבר 2006 אינה מקימה הגנה. הנתבעים הסתפקו בטענה, כי אינם מכירים חוב זה ואין זכר לחוב בהנהלת החשבונות של הנתבעת. דא עקא, שטענה זו הינה סתמית.
הנתבעים אינם טוענים, כי התובעת לא רכשה את הסחורה בגינה נדרש התשלום, או לחלופין שתמורת הסחורה נפרעה.
לעניין זה יוער, כי התובעת צירפה לכתב התביעה תעודות משלוח הנחזות להיות חתומות בידי מי מטעם הנתבעת, המאשר כי הסחורה נשוא תעודות המשלוח הללו סופקה לנתבעת. אמנם, לא צורפו תעודות משלוח חתומות כאמור בגין כלל הסחורה שסופקה בחודש ספטמבר 2006, אלא אך חלק מתעודות המשלוח בגין התקופה האמורה. יחד עם זאת, די בתעודות שצורפו בצירוף, כרטיס הנתבעת אצל התובעת בכדי לבסס את עילת התביעה ולחייב את הנתבעים להציג גרסה מפורטת המקימה הגנה. אין די בטענה סתמית, כי הנתבעת אינה יודעת על חוב בגין סחורה שסופקה בחודש ספטמבר 2006.
ככל שהנתבעים סברו שהם נזקקים לפרטים או מסמכים נוספים מאת התובעת, בכדי לאפשר להם לבסס את גרסתם, היה עליהם לפנות אל התובעת מבעוד מועד ולבקש מסמכים או פרטים אלה. הנתבעים כלל אינם טוענים, כי פנו אל התובעת וביקשו ממנה דבר מה. השוו: ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי, פ"ד מ"ה(1) 66, 71.
6. הנתבעים טוענים, כי עומדת להם זכות קיזוז כנגד תביעת התובעת בשל הוצאותיהם בגין תביעה אותה הגיש פלוני כנגד הנתבעת. ככל שירדתי לסוף דעתם של הנתבעים כוונתם היא לתביעה בגין ליקוי במוצר אותו רכשה הנתבעת מאת התובעת, כשנתיים לערך, לפני רכישת הסחורה נשוא התביעה דנן. מוצר זה הותקן אצל אותו פלוני והתברר שהיה לקוי. פלוני הגיש תביעה כנגד הנתבעת וזו שלחה הודעה לצד שלישי כנגד התובעת ואחר.
הנתבעת טוענת, כי מפאת ההליך המשפטי האמור נגרמו לה הוצאות בגינן על התובעת לשפותה. ודוק, הנתבעת אינה טוענת, כי התובעת התחייבה, או חויבה, לשאת בהוצאות האמורות.
בסעיף 13 לתצהירו טוען הנתבע, שהוא התריע בפני התובעת שכל הוצאות הנתבעים בגין ההליך המשפטי האמור תקוזז מכל חוב אותו תחוב הנתבעת כלפי התובע. ברם, אין הנתבע מתיימר אף לטעון שהתובעת הסכימה לשאת בהוצאות הנתבעת בגין ההליך המשפטי. אף אם תמצי לומר, כי התובעת לא הודיעה שאינה מסכימה לדרישת הנתבע הרי, שאין בכך כדי לחייב את הנתבעת. השוו: סעיף 6(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן – "חוק החוזים").
הנתבע אף כלל לא פירט בתצהירו באילו הוצאות מדובר, שמא אך בשכר טרחת עורך דין, שמא גם באגרת משפט האם הוחזר לנתבעת חלק מאגרת המשפט מפאת הסדר פשרה שנכרת בין הצדדים וכו'. די לכאורה בכך כדי לדחות את טענת הקיזוז בהיותה סתמית. שכן על נתבע הטוען טענת קיזוז להתכבד ולפרט כדבעי את טענתו. ראו: ע"א 579/85 אריאן נ' בנק לאומי, פ"ד מ(2) 765, 767.
7. אף אם אניח, לאור הנטען בסעיף 2 לכתב התביעה, כי טענת הקיזוז מתייחסת אך לשכר הטרחה אותו שילמה הנתבעת לבא כוחה בגין ההליך המשפטי האמור, אין בטענה זו כדי להקים הגנה במקרה קא עסקינן.
מקום בו הנתבעים כלל אינם טוענים, כי קיימת התחייבות מפורשת של התובעת לשפותם בגין שכר הטרחה אותו שילמו לבא כוחם הרי, שעסקינן בתביעה לסכום שאינו קצוב. אבאר להלן.
אילו נטען, כי קיימת התחייבות לשאת במלוא ההוצאה הרי, שניתן היה לראות בסכום שהוצא כסכום קצוב. השוו: ע"א 762/87 שטיחי שומרון נ' מחסני ערובה כלליים (פורסם במאגרים).