החלטה
מונחת בפניי בקשה לחילוט רכב לפי סעיף 57ד לפקודת התעבורה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה").
השאלה שלפנינו, האם בית המשפט מוסמך להורות על חילוט רכב לטובת החניון בו הוא מאוחסן, בהסכמת הבעלים הרשום של הרכב, על אף שהרכב מעוקל לצד שלישי.
מבוא
המבקשת הינה בעלת חניון כלי רכב, בו מאוחסנים בין היתר רכבים אשר הורדו מן הכביש על ידי בוחן או שוטר בהתאם לתקנה 308(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.
הקטנוע נשוא הבקשה נאסר לשימוש והוא אוחסן ביום 11.12.12 בחניון המבקשת למשך 90 יום עד ליום 12.03.13.
בתום תקופת איסור השימוש, ולאחר שהמבקשת פנתה בדרישה לפנות את הקטנוע ולפרוע את חוב האחסנה, חתם המשיב על הסכם לפיו הוא ישלם סך של 1,000 ₪ עד ליום 10.05.13, אחרת תועבר הבעלות על הקטנוע למבקשת.
על פי רישיון הרכב שצורף לבקשה עולה, כי "הרכב מעוקל" לטובת צד שלישי.
לטענת המבקשת, לא ידוע לה האם העיקול עדיין בתוקף אם לאו. לטענתה, יש להורות בכל זאת על חילוט הרכב לטובתה שכן לגישתה, אין כל משמעות לעיקול הרשום, מאחר וזכותה של המבקשת גוברת על זכות המעקל וזאת מכוח זכות העיכבון העומדת לה בגין חובות המשיב.
דיון והכרעה
סעיף 57 ד לפקודת התעבורה, קובע כדלקמן:
"הוצאות בשל שינוע רכב למגרש שבו יועמד בתקופת איסור שימוש לפי סעיפים 57א עד 57ג ובשל העמדתו במגרש כאמור, בשיעור שנקבע לפי סעיף 57א(ב)(2), ישולמו על ידי בעל הרכב, וניתן לעכב את הרכב עד שישולמו; בית המשפט המוסמך לדון בעבירות תעבורה, רשאי, לפי בקשה שתוגש לו, להורות כל הוראה שתיראה לו בענינים האמורים בסעיף זה, ובלבד שנתן הזדמנות למי שעלול להיפגע מהחלטתו להשמיע את טענותיו.
המחוקק היה מודע לכך כי נוצר מצב שבו בעלי רכבים שנאסרו לשימוש לא הוציאו את רכביהם ממגרש האחסנה בתום תקופת האחסנה ומימלא גם אינם משלמים את הוצאות האחסנה. לצורך כך קודמה הצעה לתיקון הסעיף הנ"ל, שמטרתה למנוע שיבוש הפעלת הסנקציה של איסור השימוש, למנוע מצב של חסר במקומות אחסנה וכן למנוע מצב של נזק כלכלי שעלול להיגרם לבעלי המגרשים. הוצע בזמנו לקבוע כי "לאחר התראה לבעל הרכב יהא רשאי בעל המגרש לפנות את הרכב מהמגרש למקום שיבחר ושבו מותרת העמדת רכב. במקרה כזה מוצע לקבוע כי הוצאות העמדת הרכב במגרש, מעבר לתקופת איסור השימוש וההוצאות לפינוי הרכב יחולו על בעליו" (ראה: הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 86) התשס"ח-2008 מיום 28.01.08).
בסופו של דבר התיקון הנ"ל לא התקבל ונוסחו הסופי של סעיף 57ד לפקודת התעבורה לא כלל אפשרות הוצאת הרכב ביוזמת בעל החניון, אם כי ניתנה אפשרות לעכב את הרכב המאוחסן עד לתשלום הוצאות השינוע והאחסנה.
אין ספק כי כיום על פי פסיקה של בית המשפט המחוזי, לבית המשפט לתעבורה נתונה הסמכות להורות על חילוט הרכב בהתאם לסעיף 57ד הנ"ל (ראה: עפ"ת (מרכז) 17653-06-10 מחסני ערובה נעמן בע"מ נ' עזריאל יצחקי (פורסם נבו, 06.09.10)).
אין מחלוקת גם שבעל הרכב, בענייננו, הסכים לחילוט הרכב לטובת החניון וזאת עקב חוסר יכולתו לשלם את חוב האחסנה. על כן, המבקשת לכאורה לא היתה זקוקה להחלטת ביהמ"ש לצורך חילוט הרכב. אלא שלמעשה הדבר שהגביל את זכות החילוט כמוסכם בין המבקשת לבעליו הרשום של הרכב, הוא עיקול הרשום במשרד הרישוי על הרכב.
אמנם, אכן למבקשת זכות לעכב את הרכב במגרש האחסנה עד שישולמו ההוצאות. אולם, במקרה דנן החלטה שתאפשר חילוט הרכב יתכן ותפגע בצד שלישי לטובתו רשום העיקול במשרד הרישוי. ביקשתי בהחלטת ביניים מיום 08.07.13 להמציא את פרטי העיקול והגורם המעקל, אולם המבקשת טענה כי אין רלוונטיות לעיקול מאחר ולה זכות עיכבון שגוברת על העיקול.
דעתי אינה כדעת המבקשת. שכן זכות העיכבון אומנם שרירה וקיימת לצד זכות העיקול, והיא אף יכולה לגבור עליה בנסיבות העניין, אך זכות זו אינה יכולה להשתכלל לזכות חילוט. כי אז, מדוע יש להעדיף את בעל זכות העיכבון לחלט את הרכב על פני זכותו של המעקל.
משכך, הגעתי למסקנה כי בנסיבות אלה, מאחר והמבקשת לא המציאה את פרטי העיקול או הגורם המעקל שעלול להיפגע מהחלטתי באופן שיהיה ניתן לשמוע את טענותיו, כי יש לדחות את הבקשה.
טרם אסיים את החלטתי, אציין, כי אמנם המבקשת טוענת כי מדובר בקטנוע שמוערך על ידה בסכום של 150 ₪ סכום שהינו מזערי ושולי ומשכך, ברור לטענתה מדוע לא מומש העיקול בפועל. אולם יחד עם זאת, מדובר בהערכה מטעם המבקשת בלבד. יתכן ושווי הקטנוע בהתאם לחוות דעת אחרת יוערך בשווי אחר. לפיכך, אין אפשרות לקבל את הבקשה כל עוד רשום עיקול במשרד הרישוי לטובת צד שלישי ולא הובאה תגובתו של הצד השלישי העלול להיפגע מההחלטה. בנוסף, שווי הקטנוע אינו יכול להוות מדד לקביעת הזכויות הקנייניות של אותו נכס.