החלטה
החלטתי עניינה בדרך הדיונית לנהוג בתביעה שאמורה היתה להתברר בסדר דין מהיר, אך התובע (ובעקבותיו הנתבעת) לא פעלו כהוא זה על מנת לקדמה בנתיב הקבוע בדין לבירור תביעות שכאלה.
1.התובע, מתווך במקצועו, הגיש בחודש אוגוסט 2013 תביעה נגד הנתבעת, לדמי תיווך בגין דירה שהנתבעת שכרה את שירותי התיווך שלו לשם מכירתה, אך שלא נמכרה. התובע טען, בתמצית, כי חודשיים לאחר ההתקשרות שינתה הנתבעת עמדתה והחליטה שלא למכור את הדירה, לאחר שעמל נמרצות על המכירה, וכי אין זו הפעם הראשונה לידיעתו שהנתבעת עושה זאת. על כן תבע ממנה סכום של 62,000 ₪ בתוספת מע"מ, וסה"כ – 73,160 ₪, שהם 4% מתמורת הדירה לפי הערכת התובע, אילו רק היתה הדירה נמכרת בפועל.
2.הנתבעת טענה מנגד, בתמצית, כי פעלה בתום לב, וכי החליטה שלא להמשיך במכירת הדירה בתיווכו של התובע על רקע שיקולי מיסוי שנתבררו לה. היא הלינה על רקע התנהלותו של התובע, שכללה התקפי זעם כלפיה עד שזומנה משטרה, גישה אגרסיבית ואיומים. יצוין כי הנתבעת אף הגישה תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות נגד התובע, הנסבה על התנהלות התובע.
3.התביעה, נוכח סכומה, אמורה להתברר בסדר דין מהיר. חרף האמור לא הוגשה התביעה במתכונת האמורה, ולא צורף לה תצהיר גילוי מסכים ותצהיר אימות לעובדות התביעה, כהוראת פרק טז1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הדן בתביעות בסדר דין מהיר. ממילא לא צורפו תצהירים כאמור לכתב ההגנה. על רקע כשל דיוני זה, נשלחה לצדדים ביום 2.10.13 הודעה סטנדרטית, שבה צוין שכתבי טענות שלא נערכו בהתאם לפרק טז1 לתקנות, הרי שעל הצדדים לתקנם בתוך 14 יום, קרי עד יום 16.10.13. הצדדים לא פעלו בהתאם לאמור, והותירו את הפגמים הדיוניים בעינם.
4.ישיבה מקדמית, שאמורה היתה להיות הראשונה והאחרונה כאחד, התקיימה ביום 22.1.14. במהלכה בחנתי עם הצדדים אפשרות להביא את כל המחלוקות ביניהם לידי סיום. התובע, כפי זכותו המלאה כמובן, דחה ניסיונות אלה. ראוי עם זאת להעיר כי את עמדתו בדבר צדקת עמדתו מצא התובע לנכון להביע בדרך הרחוקה מלהיות הולמת, תוך שהוא מרעים בקולו על הצד שכנגד, על בית המשפט, ועל עורך דינו שלו, בבחינת הד לטרוניות הנתבעת על התנהלות התובע ב"זמן אמת". כן הבהיר התובע שאפילו אינו זכאי לדמי תיווך בהיעדר עסקה, הרי שעדיין הוא זכאי לפיצוי בנזיקין בגין הנזק שהסבה לו הנתבעת, כי חוק המתווכים במקרקעין "לא מקובל עלי", וכי הוא "יגיע לבג"צ" ומעונין בתקדים.
5.לקראת הדיון ובמהלכו עתרה הנתבעת למחיקת התובענה על הסף, בקשה שדחיתי בדיון בסוברי כי חרף בעייתיותה הנחזית של התביעה, לדמי תיווך בגין דירה שלא נמכרה, הרי שנכון ליתן לתובע את יומו בבית המשפט לבירור טענתו – גם אם הנחזית מוקשית בנסיבות – לזכות לפיצוי מכוח פקודת הנזיקין.
6.עתה אנו מגיעים למכשלה הדיונית העומדת על הפרק. בהיעדר הסכמות, ומשנותרה התביעה תלויה ועומדת, הרי שבתום הישיבה המקדמית לא נותר לכאורה אלא לקיים ישיבת הוכחות. ברם לא ניתן לקיים ישיבת הוכחות, כאשר הצדדים, ובפרט – התובע (שהנתבעת הולכת אחריו בכל הקשור לניהול התביעה) לא קיימו ולו מקצת מן ההוראות הקבועות בדין. הם לא הגישו תצהירי גילוי מסמכים, הגודרים את המסמכים שעליהם ניתן יהיה להתבסס בתביעה. חרף ההחלטה מיום 2.10.13, הם לא הגישו תצהירי אימות לביסוס האמור בכתבי הטענות שלהם. הם לא הגישו תצהירי עדות ראשית בתוך פרק הזמן של 45 ימים ממועד הגשת כתב ההגנה האחרון, כאשר בהיעדר תצהיר אימות – לא ניתן אפילו לנסות ולראות בתצהירי האימות כתצהירי עדות ראשית. אין כל אפשרות לברר אפוא את התיק לגופו, ואין הוכחות שניתן לקובען, שכן אין כל גרסה בנמצא.
7.כאשר עומת ב"כ התובע עם מכשלות אלה, ונתבקש לחוות דעתו בשאלה האם אין מקום להורות על מחיקת התביעה (להבדיל מדחייתה), ציין ב"כ התובע כי יש בידו להמציא תצהיר אימות על אתר. עם זאת, הוסיף, תצהיר זה אינו מסכם את גרסת מרשו: הוא מעוניין להגיש תצהירים של גורמים נוספים, היכולים כנראה לשפוך אור על האירועים מושא התיק. כן ציין שאם יימחק ההליך, ממילא יגיש תביעה חדשה. ב"כ הנתבעת טענה באשר לעניינה שלה כי מרשתה הגישה תצהיר, לתמיכה בבקשה למחיקת ההליך על הסף, תצהיר שיצוין מיד כי ודאי אינו יכול להחשב תצהיר אימות או תצהיר עדות ראשית.
8.לאחר דברים אלה ובעקבות הדיון, בקשתי לבחון בזהירות את שיש לעשות בתביעה. קיימים שיקולים כבדי משקל המכווינים למחיקת ההליך. מחיקת ההליך אינה מקימה מעשה בית דין. התביעה לא התיישנה. משמעות המחיקה תהא אפוא שהתובע – שלא עשה למעשה דבר משנדרש ממנו במסגרת ההליך – יוצא מתור הדיונים הרגיל הנועד לברר את עניינם של בעלי הדין החפצים והמוכנים לקיים את הנדרש על מנת שטענותיהם יישמעו. אם יחליט להגיש תביעה חדשה, הרי שמעשית המחיקה מהווה הסגתו של התובע לסוף ה"תור" של הדיונים, תוך הפסד אגרתו ותו לא, בלא לפגוע בזכות דיונית או מהותית שלו. קשה לומר כי המדובר בסנקציה חריפה יתר על המידה ביחס למי שאינו מקיים את הוראות המחוקק ובית המשפט גם יחד, ואינו פועל לקידום בירורה של תביעתו שלו. הדבר אף אינו מעמיס על בית המשפט, אלא דווקא מפנה את זמנו לבירור תביעות הבשלות להתברר, של מתדיינים אחרים הממתינים לתורם. דומה עוד כי במחיקת התביעה, אפילו לא תוגש חדשה תחתיה, ספק אם תהיה בפועל פגיעה ביכולת הממשית של התובע להפרע מן הנתבעת: מבלי לטעת מסמרות כמובן, הרי שעקיפת הוראות חוק המתווכים ונסיון לגבות מן הלקוח כספים גם במקרה של אי מכירת הדירה, מכוח פקודת הנזיקין, נחזים בעייתיים, ודאי בנסיבות כאן, וזאת נאמר בכל הכבוד הראוי לנחישותו הרבה של התובע ואמונתו בצדקת טענותיו העובדתיות.
9.חרף כל האמור, ובדוחק, החלטתי שלא להורות על מחיקת התביעה, ולאפשר לתובע לבחון האם הוא רוצה לעמוד על בירורה, תוך תיקון המחדלים, אך גם תוך נשיאה בהוצאות המתחייבות מכך. כידוע, הגישה ביחס למחדלים פרוצדורליים, כל עוד לא פגעו בזכויות המהותיות של הצד שכנגד, היא ליברלית למדי (ראו: ע"א 189/66 ששון נ' קדמה, פ"ד כ(3) 477 (1966)), תוך שאת המכשלות הדיוניות ניתן לפתור בפסיקת הוצאות, הכל לפי העניין. ניתן לאפשר לתובע להסדיר את תביעתו, להגיש תצהיר מטעמו, לבחון אילו תצהירים נוספים ברצונו להגיש, להגישם, ולקבוע דיון (הוכחות, או ישיבה מקדמית נוספת בלית ברירה, לפי העניין) בעקבות כל אלה על מנת להשלים את בירור ההליך. אולם מובן שאפשרות זו איננה נטולת מחיר: מתן ההזדמנות הנוספת לתובע לתקן את המחדלים הדיוניים כרוכה תהיה בהוצאות, הכל בנתון להבעת עמדתו של התובע בעניין. הוצאות, ומשמעותיות, בהחלט אפשר שתפסקנה לאוצר המדינה, בהתחשב בפגיעה הגלומה בהתנהלות התובע בזמנו של בית המשפט שאמור להיות מוקדש למתדיינים הנכונים לקיים את מצוות החוק ובית המשפט, וזאת בדרך של מתן אפשרות לתיקון המחדלים בעיצומו של ההליך. לא מן הנמנע שהוצאות תפסקנה גם לטובת הצד שכנגד, שאמנם גם הוא לא קיים את כל הוראות בית המשפט, אולם ההבדל הבסיסי בינו לבין התובע הוא שהנתבע הולך בעקבות התובע, ולדוגמה: בהיעדר תצהיר אימות וגרסה סדורה מפי התובע, אין הנתבעת אמור להציג את גרסתו שלו בתצהיר.
10.נוכח כל האמור לעיל, ועל מנת שלא להציב את התובע בעמדה שבו ניחתו הוצאות על ראשו טרם שהיתה לו אפשרות להגיב ולבחון את המשך דרכו, הרי שהוא יתבקש להודיע בתוך 14 יום מהיום האם חפץ הוא במתן אפשרות לתקן את כל הדרוש תיקון, שאז יתבקש לחוות דעתו גם בשאלת ההוצאות; או שמא מבכר הוא כי תביעתו תימחק, בלא לפגוע בכל זכות העומדת לו.
תז"פ ליום 21.2.14.
ניתנה היום, ד' אדר תשע"ד, 04 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.