אזולאי נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.לפני ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 10.12.2012. וועדת אי הכושר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

2.התשתית העובדתית:

א.המערער יליד 1965, סובל ממספר מחלות. בין יתר המחלות מהן סובל המערער ניתן למנות בעיות בלב (בעיות הולכה בלב) ועודף משקל.

ב.בתאריך 11.8.2010 המערער נבדק ע"י ועדה ברשות ד"ר יוליה שוורץ מומחית לרפואה פיזיקלית ושיקום מטעם המשיב והוועדה הנ"ל קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

ג.ביום 16.8.2011 המערער עבר השתלת קוצב לב.

ד.וועדה רפואית לעררים קבעה בהחלטתה מיום 10.12.2012 כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר. את החלטתה נימקה, כדלקמן:

"מדובר במערער הסובל מהפרעות קצב שנים רבות. עבד לאורך השנים בצורה בלתי סדירה ולדעת הוועדה מסוגל גם היום לעבוד בעבודות תעשיה קלה ללא מאמץ פיזי ובהיקף מלא עבודות מיון אריזה הרכבה תואמות לחלוטין את מצבו הרפואי השכלתו המצומצמת ותעסוקתו בעבר. הוועדה דוחה את הערר פה אחד לגבי תקופת ה 50% וה 100% וחוזרת וקובעת כי לא איבד 50% מכושרו להשתכר".

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים בקליפת אגוז:

3.לטענת המערער, שגתה הועדה בכך שקבעה שלא איבד 50% מכושרו להשתכר. בהקשר זה מציין ב"כ המערער כי הוועדה לעררים נוקבת בהחלטתה בתאריך 11.8.2010 וקובעת כי מתאריך זה המערער לא איבד את כושרו אך לאחר הוועדה הרפואית מיום 11.8.2010 חלה החמרה במצבו הרפואי של המערער שכן ביום 16.8.2011 המערער עבר השתלת קוצב לב. חרף האמור, וועדת אי הכושר לא התייחסה כלל להשתלת קוצב הלב ולא ברור מהחלטתה האם הביאה בחשבון בקביעת כושרו של המערער את העובדה שעבר השתלת קוצב לב. לטענתו קביעת כושרו של המערער שנעשתה לפני השתלת קוצב הלב אינה רלוונטית ואינה יכולה להוות אינדיקציה לכושרו של המערער לאחר השתלת קוצב הלב והיה על הוועדה להתייחס לעניין השתלת קוצב הלב באופן ספציפי. על כן יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדת אי כושר על מנת שתשקול נכונה את דרגת אי הכושר בהתאם למגבלותיו הרפואיות לאחר השתלת קוצב הלב.

4.לטענת המשיב, לא נפל פגם משפטי בהחלטת הועדה לענין אי כושרו של המערער. הוועדה מודעת לנכויותיו הרפואיות של המערער, מציינת כי סובל מהפרעות קצב שנים רבות איתן עבד במשך שנים בצורה בלתי סדירה. הוועדה מוסיפה את התרשמותה שגם היום מסוגל לעבוד בעבודות תעשייה קלות ללא מאמץ פיזי ובהיקף מלא.

באשר לטענה לעניין השתלת קוצב הלב נטען, כי אין כל ספק שהועדה הייתה מודעת להשתלת קוצב הלב כי זו למעשה הנכות שהעבירה אותו את הסף ובגינה הוא עבר את דרגת אי כושר.

לטענת המשיב בנסיבות מקרה זה הגיעה הועדה למסקנה אשר אינה מצדיקה התערבות ביה"ד לפיכך יש לדחות את הערעור.

דיון והכרעה

5.לאחר שעיינתי במסמכים המצויים בתיק ולאחר ששבתי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. להלן אפרט את הנימוקים להכרעתי.

6.הלכה פסוקה וידועה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)). עוד נקבע, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006)).

עוד נפסק, כי נקודת המוצא של הועדה לקביעת דרגת אי הכושר, אמורה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הועדה הרפואית או הועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגת אובייקטיבית של אי כושר על פי נסיבותיו האישיות של המבוטח. הנסיבות האישיות הינן למשל ביכולת לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיסית (ראו: עב"ל ׁׁ327/03 מוהרה נ' המוסד ניתן ביום 15.4.04).

7.בענייננו, כל טענותיו המערער מופנות נגד שיקול דעתה המקצועי של הוועדה, אשר לבית הדין אין סמכות להתערב בו. על פי ההלכה הפסוקה, בית הדין אינו שם עצמו כמומחה לרפואה, והוא אינו קובע את דרגת אי הכושר של הנפגע מאחר שזהו תפקידה של הועדה.

8.מעיון בפרוטוקול הוועדה מיום 10.12.2012 עולה כי תלונות המערער נשמעו לפני הוועדה בקשב רב. הוועדה התייחסה במפורש לכך שמדובר במערער הסובל מהפרעות קצב בלב שנים רבות והעריכה, עפ"י שיקול דעתה המקצועי וסמכותה, כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר. קביעת הוועדה הינה עניין המבוסס על שיקול דעתה המקצועי.