פסק דין
מונחת בפני תובענה בגין הזק רכוש שנגרמו לרכבו של התובע בעקבות ת.ד. מיום 1.7.09.
התובע טען בכתב התביעה שנסע ברכבו מסוג סוזוקי ואלנו מס' רישוי 7060319 בשד' בן גוריון בקרית מוצקין, תוך כדי נסיעה רכב שלפניו האט לצורך פנייה ימינה וכתוצאה מכך התובע האט את מהירות הנסיעה ברכב. רכב הנתבע מסוג מזדה מס' רישוי 6622514 הנהוג בידי הנתבע 1, כך נטען בכתב התביעה, לא שמר מרחק ופגע ברכבו של התובע בחלק האחורי. התובע מציין בכתב תביעתו שנסע בנתיב הנסיעה בזהירות ולא עבר מנתיב לנתיב וכי נתבע 1 במסגרת החלפת הפרטים הביע נכונות לשלם את הנזק ללא הפעלת ביטוח על מנת להקטין עלויות תיקון.
התובע הזמין שמאי, השמאי בדק את הרכב, והתברר שהרכב ניזוק בחלקו האחורי: מכסה תא מטען, פח דופן אחורי, רצפת תא המטען והיה צורך לתקן את החלקים. השמאי העריך את הנזק בסך של 5,329 ₪. עוד הוסיף השמאי כי נגרם לרכב ירידת ערך בסך 1,000 ₪, השמאי הדגיש והפנה את תשומת הלב לכך כי לא הבחין בסימנים המעידים על אירוע תאונתי קודם או ערכים המשפיעים על ערך המכונית הניזוקה, עוד הדגיש וציין שמדובר במכונית שנת יצור 1996 אך מדובר ברכב יד ראשונה ומד האוץ נמוך יחסית למספר השנים בהם נעשה שימוש ברכב זה. על כן השמאי, הוסיף לערך הרכב, כמתבקש על פי מחירות לוי יצחק תוספת של 8% בגין בעלים קודמים וכן 9% בגין מד אוץ נמוך ולאור כל אלה קבע השמאי שערכו של הרכב הוא כ-20,000 ₪, ירידת הערך היא כ-1,000 ₪.
הנתבעים, טענו שהתובע לא הוכיח בעלות על הרכב ועל כן דין תביעתו להדחות. בנוסף טענו כי רכב התובע יצא בפנייה ישירה ימינה לתוך שד' בן גוריון, הנתבע 1 הספיק להבחין ברכב התובע שנוסע בחוסר זהירות המתבטא בכך שלא הבחין בזמן אמת אלא ברגע האחרון ביציאת רכב מחנייה ובלם את רכבו, וכתוצאה מבלימה זו התקצר מרחק הבלימה של הנתבע 1 וכתוצאה מכך פגע ברכב התובע.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי התאונה ארעה בשל רשלנותו של התובע וכי מוקדי הנזק ברכבי הצדדים תומך בגרסת הנתבע 1 ושולל את גרסת התובע.
לעניין הנזק :
טענו הנתבעים שהנזק מופרז וכי לא נגרמה כל ירידת ערך, המדובר ברכב משנת ייצור 1996, אינה מזכה בירידת ערך, אופי ותיקון החלקים החדשים מוסיף לערכו של הרכב ולא גורע ממנו, ולא פורטו, מספר הבעלים של הרכב.
הכרעה:
שמעתי את הנהגים המעורבים בתאונה, נתבע 1 הדגים בפני לגרסתו, את אופן התרחשות התאונה, עיינתי במסמכים שהוגשו לביהמ"ש, לרבות חוות הדעת, התמונות הצבעוניות שהצדדים הציגו לעיוני המתארים את מוקדי הנזק.
לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים, ושקלתי את טיעוניהם ולאחר שהתרשמתי מעדותם של הנהגים, אני מעדיף את גרסתו של התובע על פני זו של הנתבע 1.
הנתבע 1, בעדותו בפני מעיד כי התובע הגיע מצד ימין והשתלב בנתיב הימני בשד' בן גוריון, והוא מציין כי פתאום הוא נסע, הנתבע בלם ופגע ברכב התובע.
לגרסתו של התובע הוא כל הזמן נסע בנתיב הימני ולא נכנס לשד' בן גוריון מכל מקום אחר, לגרסת הנתבע 1 התובע הספיק להשתלב ולנסוע בנתיב הימני של שד' בן גוריון, גם לגרסה זו אין מקום לטעון לאשמתו של התובע להתרחשות התאונה.
אני סבור שבמכלול הנתונים שבפני האשמה לאירוע התאונה רובצת לפתחו של הנתבע 1, אשר אישר הן בפני והן בכתב ההגנה שרכב התובע בלם בפתאומיות והתקצר מרחק הבלימה, לו שמר הנתבע 1 על מרחק מרכב התובע כדרישת הדין, אשר כוללת בתוכה גם צפייה לבלימה פתאומית של הרכב הנוסע לפניו, היה מספיק לבלום גם במקרה שבו בלם התובע בפתאומיות. אוסיף עוד שמדובר בשטח עירוני, המהירות בכל מקרה היא מהירות המוגבלת לשטח עירוני, לא היתה טענה שנסיעת הצדדים היתה מעבר למהירות המותרת בשטח עירוני. להזכיר סעיף 49 לפקודת התעבורה מטיל חובה על הנתבע לשמור על רווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה וזאת בהתחשב במהירות הנסיעה של שני כלי הרכב, בתנאי הדרך ובמצב התנועה בו.
טענת הנתבע 1 שהתקצר מרחק הבלימה, מכפלת לתוכה הודאה לרשלנות מצידו, שכן החובה לשמור מרחק מעבדת בתוכה את שכלול כל הנתונים לרבות המרחקים ולשמור על מרחק סביר בין רכבו לבין הרכב שלפניו, הגילוי המאוחר והמפתיע של דבר הבלימה של רכב התובע אינו מקצר את מרחק הבלימה, אלא אי תשומת הלב מטעם הנתבע 1 היא שמקצרת את מרחק הבלימה.
בנוסף מוקדי הנזק תומכים בגרסת התובע ולא כנטען בכתב ההגנה בגרסת הנתבע 1.
מהטעמים הנ"ל, אני סבור שמלוא האחריות לתאונה מוטלת על הנתבע 1, ואין מקום בנסיבות העניין לייחס לתובע כל רשלנות תורמת שעה שהוא נוסע נסיעה רגילה והנתבע 1 לא שומר מרחק.
הנזק:
התובע תמך את תביעתו בחוות דעת שמאי שהעריך את נזקו בסך של 5,330 ₪, שכר טרחת שמאי 900 ₪, ירידת ערך בסך 1,000 ₪ וכן החזר אגרה ששולמה על ידו.
השמאי לא נחקר, חוות דעתו לא נסתרה, וכתוצאה מכך מקבל את חוות דעתו במלואה בכל הקשור לנזק הישיר. שכר הטרחה שנדרש הוא שכר טרחה סביר 900 ₪.