אושרה הסגרתו של פסיכולוג אמריקאי שהורשע בהתעללות מינית בקטינים

השופט א' א' לוי:

1.        בפנינו ערעור כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, להכריז על המערער כבר-הסגרה.  

2.        המערער שימש בעבר כעובד סוציאלי ופסיכולוג בארצות-הברית, ובמסגרת תפקידו טיפל בילדים ובני נוער. בשני כתבי-אישום שהוגשו נגדו לבית-המשפט של מדינת אורגון בשנים 1996 ו-1997, יוחסו לו מספר עבירות של התעללות מינית ומעשי סדום, אותם ביצע על פי הנטען בקטינים בהם טיפל. לאחר משא ומתן שהתקיים בין המערער לרשויות התביעה, הגיעו הצדדים להסדר טיעון, בגדרו הודה המערער בשתי עבירות של התעללות מינית (Sexual Abuse in the First Degree), והתביעה עתרה להשית עליו מאסר בן 75 חודשים - הוא העונש המינימאלי הקבוע במדינת אורגון לעבירות מסוג זה. מאידך, טען המערער כי העונש לו עתרה התביעה הנו "אכזרי ובלתי אנושי" (Cruel and Inhuman). בית-המשפט קיבל טענה זו, ובעקבות כך דן את המערער לארבעה חודשי מאסר. ערעור שהגישה התביעה כנגד החלטה זו התקבל, ובית-המשפט שלערעור ביטל את גזר-הדין והורה להחזיר את התיק לערכאה הדיונית במטרה לשוב ולגזור את העונש.

           המערער ערער על החלטה אחרונה זו בפני בית-המשפט העליון של מדינת אורגון, אולם ערעורו נדחה. ערעור נוסף שהגיש לבית-המשפט העליון של ארצות-הברית, נדחה אף הוא. או אז, ועוד לפני שהערכאה הדיונית הספיקה לגזור מחדש את העונש - הוא נמלט לישראל, קבע בה את מקום מושבו וזכה לאזרחות מכח היותו יהודי. במהלך שנת 2007, שבע שנים לאחר שהשתקע בישראל, הגישה ממשלת ארצות-הברית בקשה להסגיר לידיה את המערער. יצוין, כי בעת שעלה לישראל לא נכללה העבירה בה הורשע המערער ברשימת העבירות שבאמנת ההסגרה בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות-הברית. רק בחודש ינואר 2007 נכנס לתוקפו הפרוטוקול המתקן את אמנת ההסגרה, ורשימת העבירות הנכללות בה הורחבה וכללה גם את זו בה הורשע המערער. הבקשה להסגיר את המערער לארצות-הברית הוגשה אפוא זמן קצר לאחר כניסתו לתוקף של התיקון.

3.        כאמור, בית-המשפט המחוזי בירושלים נעתר לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, והכריז על המערער כבר-הסגרה. נמצא, כי מעשיו של המערער הם עבירה גם על פי דיני העונשין של מדינת ישראל, וכי העבירה בה הורשע נכללת ברשימת העבירות שבאמנת ההסגרה. נגד החלטה זו מופנה הערעור שלפנינו.

נימוקי הערעור

4.        המערער העלה בפנינו שלוש טענות כנגד הכרזתו כבר-הסגרה. ראשית, כי הסגרתו לידי ארצות-הברית פוגעת בתקנת הציבור, הואיל והחוק במדינת אורגון קובע עונש "אכזרי ובלתי אנושי" לעבירות בהן הורשע. ועוד נטען, כי העובדה שהמחוקק הישראלי נמנע מלקבוע עונש כה כבד על העבירה של מעשה מגונה, מצביעה על כך שהדבר נוגד את "הנורמות ועקרונות הצדק של מדינת ישראל" (פסקה 25 לערעור).

           טענה אחרת שבפי המערער היא כי יש מקום לחייב את המשיב לנמק מדוע לא יפעיל סמכותו מכח סעיף 10א לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ויאפשר לו לשאת בעונש בישראל. נטען, כי מצב בריאותו הלקוי - כפי שעולה מחוות-דעת שהוגשה בעניינו והעובדה שהוא שומר מצוות - מחייבים לנקוט בדרך זו. בהקשר זה נטען עוד, כי תופעות של אנטישמיות נפוצות בבתי-הסוהר שבמדינת אורגון, וגם מטעם זה נכון לאפשר לו לשאת בעונשו בישראל.

           לבסוף, נטען כי בקשת ההסגרה שהוגשה בעניינו של המערער, לוקה בכך שנחתמה על-ידי פרקליט במשרד המשפטים האמריקאי, הגם שאינו בעל סמכות חוקית לכך. עם זאת, נמנע המערער מלפרט מיהו, לטעמו, בעל הסמכות לחתום על בקשות מסוג זה, שכן לגישתו הנטל להוכיח זאת מונח על כתפי המשיבה.

דיון

5.        טענת המערער כי יש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה להפעיל בעניינו את הסמכות הקבועה בסעיף 10 לחוק העונשין - דינה להידחות, ולו מאחר שמדובר בטענה בעלת אופי מנהלי שמקומה אינו במסגרת ההליך הפלילי. דין הטענה להידחות גם לגופה, הואיל וסעיף 10 לחוק העונשין כלל אינו חל בעניינו של המערער, כפי שיובהר מיד:

           סעיף 10 לחוק העונשין מאפשר אפוא לבית-המשפט להורות, לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, על נשיאת העונש שהוטל בחוץ לארץ בבית-סוהר בישראל. הוראה ברוח זו היא חלופה להעמדה לדין בישראל. אלא שתנאי להפעלת הסמכות הוא כי העבריין "נידון בחוץ לארץ בפסק דין חלוט", לשון הסעיף, ולא זה המקרה בעניינו של המערער - שנמלט לישראל בעיצומם של ההליכים המשפטיים נגדו, ושעה שעונשו טרם נגזר. אך ברור הוא כי בנסיבות אלו לא ניתן להורות על ריצוי בישראל של "העונש שהוטל בחוץ לארץ". המסקנה היא כי הוראת סעיף 10 לחוק העונשין אינה רלוונטית בעניינו של המערער. יצוין, כי על-פי האמור בסעיף 1א לחוק ההסגרה, אשר במתכונתו הנוכחית הוסף לחוק בתיקון משנת תשס"א, תנאי להסגרתם של מי שהיו אזרחים ישראלים בעת ביצוע העבירות, הוא כי המדינה המבקשת תתחייב להשיבם ארצה בתום ההליכים, כדי שישאו בישראל בעונש שהושת עליהם. הוראה זו אינה חלה על המערער, הואיל והוא זכה באזרחותו הישראלית שנים לאחר שביצע את העבירות.

6.        יחד עם זאת, הנימוקים עליהם סמך המערער את עתירתו להחיל בעניינו את האמור בסעיף 10 לחוק העונשין, היינו, שהעברתו לידי הרשויות בארצות-הברית תחמיר את מצב בריאותו; שנשיאה בעונש במדינה זרה לא תאפשר לו לקיים מצוות; ושקיים חשש כי יאונה לו רע משום שהוא יהודי - עשויים להיות רלוונטיים לעניינה של טענה אחרת שהעלה, והיא כי הסגרתו לידי ארצות הברית נוגדת את תקנת הציבור, ולכך אפנה עתה.   

           סעיף 2ב(א)(8) לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 קובע כי אין להורות על הסגרתו של אדם, מקום בו "היענות לבקשת ההסגרה עלולה לפגוע בתקנת הציבור או באינטרס חיוני של מדינת ישראל". הפסיקה שעסקה בפרשנותו של סייג זה, ובייחוד הביטוי 'תקנת הציבור', קבעה שהכוונה היא לפגיעה חמורה בערכים יסודיים עליהם מושתתת שיטת המשפט, כזו שהחברה בישראל לא תוכל להשלים עימה, כמו פגיעה בעקרונות בסיסיים של צדק, מוסר והגינות. עניינה של תקנת הציבור, קבע השופט מ' חשין באחת הפרשות, היא "בעקרונות-יסוד, בהשקפות-עומק ובאינטרסים נעלים של החברה והמדינה, עקרונות, השקפות ואינטרסים שהם כה עקרוניים וכה בסיסיים עד שראויים הם שנדחה מפניהם מעשה של הסגרה" (ע"פ 2521/03 סירקיס נ' מדינת ישראל,פ"ד נז(6) 337, 346 (2003); וראו גם ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה,פ"ד נט(6) 49, 59 (2005); בג"צ 3439/04 בזק נ' היועץ המשפטי לממשלה,פ"ד נט(4) 294, 301 (2004)). כך למשל, תקנת הציבור תחייב להימנע מהסגרתו של אדם מקום שמעשה זה יביא להתעמרות קשה ולסבל בל יתואר או כאשר ברור על פניו כי הוא לא יזכה להליך הוגן במדינה המבקשת (ע"פ 4596/05 רוזנשטיין נ' מדינת ישראלפ"ד ס(3) 353, 425 (2005) (להלן: "פרשת רוזנשטיין")). יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה הדגישה כי הגם שהביטוי 'תקנת הציבור' הוא ביטוי גמיש ובעל רקמה פתוחה, יהיה זה אך במקרים חריגים שתקנת הציבור תחייב להימנע מהסגרתו של אדם (ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 585 (2002) (להלן: "פרשת יגודייב")).

7.        על רקע דברים אלה מתחוורת המסקנה, כי בהסגרתו של המערער לידי ארצות הברית לא כרוכה כל פגיעה בתקנת הציבור. באשר לטענה בדבר חומרת העונש הקבוע במדינת אורגון לעבירות בהן הורשע המערער: העובדה כי העונש הקבוע בישראל לצד העבירות המקבילות פחות חמור אינה מביאה מניה וביה למסקנה כי אין להורות על הסגרתו. שוני בין שיטות משפט, כשלעצמו, אינו מצדיק הימנעות מהסגרה מחמת פגיעתו בתקנת הציבור. "טרם נמצאו שיטות המשפט המקיימות זהות דיונית ומהותית מוחלטת, אפילו מדובר במדינות בעלות מסורת משפטית משותפת" (פרשת רוזנשטיין, בעמ' 425). כדי להימנע מהסגרה צריך בית-המשפט להיווכח כי התוצאה המשפטית לה יהא המערער חשוף במדינה הזרה תביא להתעמרות קשה, או שתעמוד בניגוד לעקרונות בסיסיים של צדק והגינות. כזאת לא הצליח המערער להראות. יתרה מכך, גם בישראל קובע הדין עונש מינימום לעבירות המקבילות לאלו בהן הורשע המערער (ראו סעיף 355 לחוק העונשין, הקובע כי "הורשע אדם בעבירה לפי סעיפים 345, 348(א), (ב) או (ג1) או (2), לא יפחת עונשו מרבע העונש המרבי שנקבע לאותה עבירה, אלא אם החליט בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להקל בעונשו"). דבר זה הוא ראיה לכך שגם המחוקק הישראלי ראה חומרה מיוחדת בעבירות מן הסוג בהן הורשע המערער. ולא רק זאת, שכן העונש המרבי הקבוע אצלנו לעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) לחוק העונשין - היא העבירה המקבילה לזו בה הורשע המערער - היא שבע שנות מאסר. בנסיבות אלה, וגם אם הערכאות בישראל ממעטות לעשות שימוש בעונש מרבי זה, לא ניתן לטעון כי עונש של 75 חודשי מאסר העלול להיות מוטל על המערער בסופם של הליכים "נוגד את ערכיה של מדינת ישראל".

8.        במהלך הדיון שהתקיים בפנינו טרח בא כח המבקש והגיש לנו את פסק דינו של בית-המשפט העליון במדינת אורגון מחודש נובמבר 2008 (State v. Rodriguez, 287 Or. (2008)). נטען, כי מדובר בפסק-דין תקדימי, בו הכיר בית-המשפט בכך שעונש של 75 חודשי מאסר הקבוע לעבירה בה הורשע, הוא "עונש מקומם ובלתי מוסרי" (דברי בא כח המערער בפרוטוקול הדיון). בא כח המערער סבור כי התפתחות זו מחייבת לקבוע כי הסגרת שולחו לארצות הברית אלו כרוכה בפגיעה בתקנת הציבור. אולם, עיון בפסק-דין זה מעלה כי לא כך הם פני הדברים. בית-המשפט עמד באותה פרשה, על כך שהגדרת העבירה בה הורשע המערער - Sexual Abuse in the First Degree - לוכדת ברשתה מגוון רחב של התנהגויות, מהן חמורות יותר וחמורות פחות. משכך, בית-המשפט הכיר באפשרות כי בנסיבותיו הפרטניות של מקרה מסוים תהא בהפעלתו של עונש החובה הקבוע בחוק משום תוצאה בלתי צודקת. מטבע הדברים, בדיקה כזו צריכה להיעשות לגופו של מקרה, ועל כן הכיר בית-המשפט בכך שנאשם רשאי לעורר טענה חוקתית באשר לחומרת העונש. יחד עם זאת, הודגש כי עונש של 75 חודשי מאסר הוא מידתי במרבית ההרשעות בעבירה זו ("The 75-month sentence is not disproportionate for most of the conduct that constitute first-degree sexual abuse"). בית-המשפט קבע במפורש כי עונש החובה הקבוע לצד העבירה בה הורשע המערער אינו בלתי חוקתי ("These cases ... illustrate the specific, limited circumstances in which we may conclude that a statute that is constitutional on its face nevertheless may be unconstitutional as applied to particular facts").