פסק דין
בפניי תובענה כספית בסך של 738,234 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה לפי מדד חודש יוני 1997 .
רקע עובדתי וטענות הצדדים :
התובעת הינה חברה המתמחה בניהול פרויקטים בתחום ענף הבנייה , אשר נשכרה על ידי הנתבעת לצורך ביצוע פרויקט בניית "מעונות יום בשטח שיפוטה של הנתבעת .
במהלך חודש יוני 1997 התקשרו הצדדים בהסכם מחייב ,לאחר שהנתבעת פרסמה מכרז לביצוע העבודות האמורות - הסכם שבגדרו פורטו מהות העבודות הנדרשות מהתובעת וכן תנאי העבודה הרלוונטיים . על פי תנאי ההסכם ,התחייבה התובעת לבצע את העבודות על פי מפרט טכני ומפרט כמויות המתאימים לבניית מעון שגודלו 358 מ"ר , אולם עם תחילת ביצוע העבודות נתחוור לתובעת , כי קיים פער בשיעור של 41% בין מסגרת שטח הבניין לבין הגדלים וכתבי הכמויות כפי שפורטו במסגרת התוכנית שנמסרה לביצוע . אי לכך , עובר לביצוע המדידה ,פנה מנהל התובעת , מר אמיר דגמפור , אל מהנדס הנתבעת , מר משה סבג , וציין בפניו כי קיים פער של ממש בין התוכניות וכתבי הכמויות שצורפו לחוזה ,לבין השטח הריאלי של המבנה שהינו בפועל 505 מ"ר . לטענת התובעת , לאחר פנייתה אל הנתבעת בכתב ובע"פ , הפציר מר סבג בפני מנהל התובעת, שלא לציין בפני צדדים שלישיים את דבר הטעות תוך הבטחה , כי יאושר לתובעת פיצוי בגובה ההפרש שבין עלות העבודה שאושרה, לבין עלות העבודה החריגה . מנהל התובעת אף הביא לידיעת הנתבעת וכן לידיעת מתכנן הפרויקט , מר אשר זגורי , וכן לידיעת המהנדס סבג , כי קיימת אי התאמה ניכרת בין התוכנית האדריכלית לבין כתבי הכמויות כאשר הדבר תועד ביומן העבודה בתאריך 10.12.1997 .
לאחר השלמת "שלד" המבנה , פוטר מר סבג מתפקידו כמהנדס הנתבעת ותחתיו מונה לשמש בתפקיד מהנדס העיר מהנדס אחר בשם אבנר סבג , אשר לטענת התובעת , סירב להתייחס לטענותיה . בתאריך 14.9.1998 פנה מפקח הפרויקט , מר שרגא אלרום , אל הנתבעת בבקשה לשלם לתובעת תשלום נוסף בסך של 87,159 ₪ בשערוך למדד חודש 6/1997 (בלא מע"מ) , בעטיין של הטעויות התכנוניות שנתגלעו . אולם משלא נענתה בחיוב, הודיעה התובעת לנתבעת על הפסקת העבודות עד להסדרת מלוא הפרשי התשלומים מעבר לסכום ששולם לתובעת בפועל , דהיינו , סך של 903,468 ₪ . אליבא דעמדת התובעת , תנאי ההסכם החוזי קובעים, כי עלות התשלום למ"ר הינה בשיעור של 5022 ₪ (₪ 358/1,797,876 מ"ר) , ולפיכך , על הנתבעת לשפותה בסכום כולל של 738,234 ₪ בגין ההפרש של אותם 147 מ"ר שנוצרו כתוצאה מן הטעויות התכנוניות .
לאחר הפסקת העבודות מצידה של התובעת , התקיימה בתאריך 26.10.1998 פגישת עבודה בין אנשי התובעת לבין אנשי הנתבעת , אשר בסופה הוסכם , כי התובעת תפסיק את ביצוע העבודות , וכי יתרת העבודות תועבר לביצועו של קבלן משנה אחר , לאחר שיפורסם מכרז חדש בעניין מטעם הנתבעת . לאחר הפגישה האמורה , זכתה חברת "אלרון בע"מ" במכרז מטעם הנתבעת לביצוע יתרת המשך עבודות הבנייה , ובשל כך חתמה התובעת על גבי הסכמי "המחאת זכות" בו הוסכם על העברת יתרת הסכומים שנותרו לחזקתה של חברת "אלרון בע"מ" וכן להעברת כל הסכומים הנותרים אותה אישרה הנתבעת לצורך ביצוע עבודות הבנייה בשטח של 358 מ"ר .
בתאריך 1.7.1998 הודיעה התובעת לנתבעת בכתב , כי בתאריך זה המחתה לחברת "אלרון בע"מ" את מלוא זכויותיה מכח חוק המחאת חיובים , תשכ"ט – 1969 וכן לקבלת הכספים המגיעים לה ואשר יגיעו לה בעתיד , מכח ההסכם אותו כרתה עם הנתבעת במסגרת פרויקט "מעון היום" בשכונת "הורדים" בקרית-שמונה (ראה : מוצג נ/1) . במסגרת פנייה זו הורתה התובעת לנתבעת לשלם את כל הסכומים האמורים לחברת "אלרון בע"מ" . בתאריך 8.2.2009 אישרה הנתבעת את הבקשה והתחייבה להעברת הכספים האמורים ישירות לידי חברת "אלרון בע"מ" בכפוף לסייגים שונים אפשריים (שיעבודים , עיקולים , משכונות , וכו') .
עוד טוענת התובעת , כי במהלך התנהלות ההליכים המשפטיים בביהמ"ש נתחוור לה , כי משרד השיכון והבינוי פנה בתאריך 7.10.1996 אל ראש העיר דאז , מר פרוספר עזרן , במכתב ממנו עולה , שלצורך ביצוע פרויקט מעונות היום בשטח של 467 מ"ר, אושר תקציב ראשוני בסך של מליון ₪ - דבר המלמד על כך , כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב משום שטרם תחילת ביצוע העבודות הייתה מודעת לכך שגודלו של שטח הבנייה עולה על 358 מ"ר . אי לכך , עותרת התובעת לשיפוי כספי בסכום של 738,234 ₪ בהתאם למדד חודש יוני 1997 .
לשיטת הנתבעת ,מרביתם המכריע של סעיפי המכרז אותו פרסמה הנתבעת בשנת 1997 אינם נגזרים כלל מגודלו של המבנה , ולכן טענותיה של התובעת בכל הנוגע להפסדים הנובעים מן הזיקה שבין גודל המבנה לבין הכמויות הנדרשות לצורך בניית מבנה אינן רלוונטיות לענייננו . עוד גורסת הנתבעת , כי התובעת לא סיימה את העבודות בתוך שמונה חודשים מיום מתן הצו לתחילת ביצוע העבודות (3.9.1997) , ולפיכך יש לקזז מכל סכום שייפסק לטובת התובעת 0.5% מערכו הכולל של החוזה , דהיינו , סך של 9358.7 ₪ לכל יום שבו חל איחור בביצוע העבודות . הנתבעת מוסיפה ומציינת , כי מבחינה משפטית ,עצם החתימה על גבי הסכם המחאת זכות לטובת חברת "אלרון בע"מ" מלמדת על ויתור מצד התובעת על זכות לקבלת כספים עתידיים בגין עבודות שבוצעו על ידי חברת "אלרון" , ולכן אין התובעת לזכאית לשיפוי כספי כלשהוא .
דיון והכרעה :
בשנת 2011 הגישה הנתבעת לביהמ"ש בקשה לסילוק תובענה זו על הסף בשל מספר עילות משפטיות – האחת , טענת התיישנות , והשנייה היעדר יריבות . אשר לטענת ההתיישנות גורסת הנתבעת , כי עילת ההתיישנות נודעה לתובעת כבר לפני התאריך 21.11.1997 , ובתמיכה לכך צירפה מכתב הנושא תאריך זה , וכן מכתב אחר אשר איננו נושא תאריך ובו קובלת התובעת בפני הנתבעת על כך שנדרש ממנה לבצע עבודה בשטח גדול בכ – 200 מ"ר מכפי המוסכם . מאחר וכתב התביעה המקורי הוגש ביום 19.10.2004 גורסת הנתבעת , כי אותו מכתב , אשר איננו נושא תאריך , נשלח לפני התאריך 19.10.1997 , ולפיכך יש לסלק את התובענה על הסף מחמת עילת התיישנות .
בסיכומיה מציינת הנתבעת , כי מעדותו של מנהל הנתבעת עולה , שהעבודות החלו להתבצע על ידי התובעת מיד לאחר מתן הצו לתחילת ביצוע עבודות הבנייה בתאריך 3.9.1997 , וכי חוסר ההתאמה שבין גודל שטח העבודה בפועל לבין השטח המפורט במכרז נודע לו רק כחודש ימים לפני תחילת ביצוע העבודות ומיד עם בניית מסגרת המבנה , דהיינו , כחודש ימים לאחר תחילת העבודה .
עוד גורסת הנתבעת , כי יש לסלק כנגדה את התובענה על הסף מחמת היעדר יריבות משפטית בינה לבין התובעת . לדידה של הנתבעת , משהתובעת המחתה את כל זכויותיה לקבלת הכספים לטובת צד ג' , אזי אין כל יריבות משפטית בינה לבין התובעת , ולפיכך אך ורק חברת "אלרון בע"מ" רשאית לתבוע זכויות אלו . הנתבעת סומכת ידיה בטיעונה זה על עמדתו של המלומד פרופ' שלום לרנר בספרו "המחאת חיובים" בעמוד 312 לפיה , הממחה אינו רשאי לתבוע את החייב בגין הפרה שבוצעה לאחר ביצוע ההמחאה , שכן במועד זה הממחה אינו נושה בחייב, ולכן אינו "נפגע" במובן חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) הזכאי לתרופות בגין ההפרה , ולפיכך, התובע הנכון הוא הנמחה .
פרופ' לרנר אף מתייחס באותו עמוד בספרו למערכת היחסים ההפוכה שבין החייב לבין הממחה ,כאשר במקרים בהם הממחה מפר את חבותו כלפי החייב, לאחר ביצוע ההמחאה , אזי עומדות לרשות החייב התרופות השונות לפי חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) , לרבות , אכיפה , ביטול ופיצויים . לעניין אכיפה ופיצויים , הממחה הוא בעל דינו של החייב ואין האחרון זכאי להגיש תביעה נגד הנמחה , שכן הנמחה לא קיבל על עצמו את החבות החוזית , והוא עומד במקום הממחה לעניין הזכות בלבד , דהיינו , לחייב לא תהא עילה חוזית נגד הנמחה , היות והאחרון קשור בחוזה רק לעניין הזכויות ולא ניתן לתבוע אותו בשל הפרת החוזה ע"י הממחה .
לאחר שהוריתי על קבלת תגובת התובעת לבקשת הנתבעת לסילוק התובענה על הסף , ציינה התובעת , כי אין היא חולקת על כך שאכן הדין המהותי קובע ,שהממחה איננו רשאי לתבוע את החייב בגין הפרה שבוצעה לאחר ההפרה . אולם לגבי דידה , אין זה המקרה בענייננו שכן המחאת הזכות , אשר ניתנה על ידי התובעת לחברת "אלרון" , נמסרה לידי חברת "אלרון" לאחר שהנתבעת הפרה את ההתקשרות החוזית עם התובעת , מה גם , שהמחאת הזכות מתייחסת לסכומים שהינם מעבר לתקציב המיועד לפרויקט נשוא מחלוקת זו . לפיכך , ציינה התובעת בתגובתה , כי על ביהמ"ש להכריע בסוגיה במסגרת פסה"ד רק לאחר קיום ישיבת הוכחות בה ניתן יהיה לבחון את מועדי ההפרה , את מועדי קיום המכרז , את מועד תחילת ביצוע העבודות וכן המועד בו קבלה התובעת בפני אנשי הנתבעת על אותן הפרות המפורטות בתצהירי התובעת וכן בכתב התביעה המתוקן .
לאור הטענות הללו , קבעתי במסגרת החלטתי מיום 3.5.2011 , כי יש לקיים הליך הוכחות שבמסגרתו תינתן לתובעת ההזדמנות לסתור מבחינה עובדתית את טענות הנתבעת תוך התייחסות למערכת היחסים שבין התובעת לבין חברת "אלרון בע"מ" וכן ביחס למועד המדויק שבמסגרתו בוצעה ההפרה החוזית , דהיינו , האם לפני ביצוע המחאת הזכות לחברת "אלרון בע"מ" או לפני כן .
עיון בכתב התביעה המתוקן האחרון וכן בסיכומיה מעלה , כי התובעת ביטלה את חוזה ההתקשרות והמחתה את זכויותיה לחברת "אלרון בע"מ" אך ורק לאחר שדרשה מן הנתבעת לחתום על גבי הסכם בכתב בכל הנוגע לתוספת תשלום בגין ביצוע עבודות באותו שטח עודף בשיעור של 41% מן השטח המקורי (147 מ"ר) , אשר לא נכלל במסגרת הסכם ההתקשרות המקורי עם הנתבעת . אי לכך , סבורה התובעת כי עם ביטול ההסכם יש לשפותה בסך של 738,234 ₪ (5022 ₪ למ"ר) בגין אותה תוספת שטח שנתווספה לשטח הבנייה המקורי . עם זאת , אין חולקין , כי הנתבעת שילמה לתובעת את מלוא הסכומים המוסכמים בגין ביצוע עבודות בהיקף של 358 מ"ר בלבד , וכי התובעת עותרת בכתב תביעתה לשיפוי בגין הסכום המעותד אותו העבירה הנתבעת בסופו של יום לחברת "אלרון בע"מ" בעקבות הסכם המחאת הזכות מיום 1.7.1998 (ראה : מוצג נ/1) .
התובעת עותרת בסיכומיה , אשר חרגו במידה ניכרת מהחלטת ביהמ"ש מיום 5.1.2012 , לפיצויי קיום וכן להשבת התמורה אשר השקיעה בפרויקט ולפיצויים הן מכח דיני החוזים וכן מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט על דרך האומדנה ,וזאת נוכח ביטול הסכם ההתקשרות עם הנתבעת . דין טענת התובעת בסיכומיה בכל הנוגע בראש לזכאותה לפיצויי קיום בגין ביטול ההסכם להידחות , שכן דרישה זו לא נטענה כלל בכתב התביעה המתוקן .
כאמור בהחלטתי מיום 3.5.2011 (ראה : סעיפים 6 ו – 7 להחלטה) , ניתנה לתובעת אפשרות לתקן את כתב התביעה מספר פעמים , כאשר בסופו של יום בכתב התביעה המתוקן האחרון מיום 23.10.2008 עתרה התובעת לשיפוי כספי בגין אותם 147 מ"ר, כאשר העבודה בחלק זה בוצעה בפועל על ידי חברת "אלרון בע"מ" . מעיון בסיפת כתב התביעה המתוקן האחרון עולה בבירור , כי התובעת עתרה בכתב התביעה המתוקן מיום 23.10.2008 לפיצויים חיוביים/פיצויי ציפייה בגין אותם 41% נוספים בלבד ולא לפיצויים בגין כספים אותם השקיעה בפרויקט עד מועד שבו הומחו זכויותיה לטובת חברת "אלרון בע"מ" ,כאמור בסעיף 50 לסיכומי התובעת . יתירה מכך , תחשיבי הפיצוי עצמו , כפי שפורטו בסעיפים 11 ו – 12 לכתב התביעה המתוקן וכן במסגרת סעיף 15 לסיכומי התובעת , מלמדים על כך שהתחשיב נגזר מתוך ערכו היחסי של מ"ר מתוך השטח שבו בוצעה העבודה בפועל על ידי התובעת (358 מ"ר) .