החלטה
לפניי בקשה לצו מניעה זמני, שעיקרו איסור על המשיב להתחרות בעסקיה של המבקשת וכן להשתמש ברשימת הלקוחות שלה.
על פי הנטען בבקשה, המבקשת הינה חברה העוסקת בשיווק בשר. עד לשנת 2011 היא היתה בשליטתו הבלעדית של המשיב. ביום 5.4.2011 הצטרף נדב אוחיון, בעליה הנוכחי של המבקשת (להלן: "נדב"), כשותף באחזקות במבקשת, במסגרת הסכם שנכרת בינו לבין המבקשת והמשיב (להלן: "ההסכם הראשון"). מאותו יום ואילך נחלקה השליטה במבקשת בין נדב לבין המשיב.
במסגרת ס' 15 להסכם הראשון התחייבו נדב והמשיב באופן הדדי "שלא להתחרות בעסקיה של החברה ו/או בלקוחותיה ו/או במוניטין שלה בתחום המוצרים שיפותחו על ידי החברה, במישרין או בעקיפין ... משך כל זמן היותם בעצמם או באמצעות אחרים בעלי מניות בחברה ובמשך 10 שנים לאחר מכן."
בס' 16 להסכם הראשון התחייבו נדב והמשיב כי "כל מידע הקשור לחברה, לשירותיה, ללקוחותיה, לתוכניותיה, לסודותיה המקצועיים, העסקיים והמסחריים ו/או לעסקיה, אשר הגיע או יגיע לידיעת ... בעל המניות ... הינו מידע חסוי, ובלבד שמידע זה אינו נחלת הכלל ... המידע האמור יכול שיהיה, מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, מידע בעל פה או מידע בכתב ...".
ס' 17(ג) להסכם הראשון קובע כי "רשימת לקוחות ו/או ספקים ו/או מערך שיווק ו/או כל רשימה אחרת שתשמש את פעילותה השוטפת של החברה יהיו בגדר סוד מסחרי של החברה. השותף החדש [נדב- ח.ב.] ו/או בעל המניות [המשיב- ח.ב.] מתחייבים שלא לנצל ו/או להשתמש ברשימות אלה אלא למען החברה ובהסכמה מפורשת מראש ובכתב של החברה."
עוד נטען בבקשה כי לימים התברר לנדב שהמשיב רימה אותו וגנב מהמבקשת סחורה וכספים. על רקע זה נכרת הסכם נוסף בין השניים, ביום 28.1.2013, לפיו העביר המשיב לנדב את מניותיו במבקשת והצהיר על מעשיו הפסולים שקדמו לכך.
אחר כל אלה, כך נטען בבקשה, נודע לנדב כי המשיב חזר לסורו והוא ממשיך לגנוב מן המבקשת ולרמותה. בישיבה מיום 10.4.2013 ניסה נדב לברר עם המשיב נושאים שונים הנוגעים להתנהלותו, ובתגובה, עזב המשיב את הישיבה ונטש את עבודתו במבקשת. לאחר מכן נודע למבקשת כי בניגוד להתחייבותו, המשיב החל ליצור קשר עם לקוחותיה והתקשר עימם בהסכמי אספקה חדשים, חלף ההסכמים הקיימים עם המבקשת. כך למשל המשיב הציע ללקוחות המבקשת לשכור את שירותיו בתור קניין הבשר שלהם וחלק מהלקוחות אכן עשו כן ועזבו את המבקשת. בבקשה מציינת המבקשת שמות של לקוחות אליהם פנה המשיב ונטען כי הדבר גרם לפגיעה משמעותית בהכנסותיה של המבקשת. הבקשה נתמכה הן בתצהירו של נדב והן בתצהירו של שלמה שיין, מנהל המכירות של המבקשת.
הבקשה הוגשה במעמד צד אחד ונקבעה לדיון במעמד הצדדים לאחר שניתן צו מניעה ארעי כמבוקש. המשיב בחר שלא להגיש תשובה לבקשה ואף לא להגיש תצהיר, למרות שמועד הדיון נקבע בהחלטה מיום 17.9.2013 והדיון עצמו נערך רק ביום 1.10.2013.
במהלך הדיון נחקרו המצהירים מטעם המבקשת והצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה.
לאחר שעיינתי בחומר הראיות ובטיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל וכי יש להפוך את צו המניעה הארעי לצו מניעה זמני, והכל מן הטעמים שיפורטו להלן.
השאלה הראשונה ששומה על בית המשפט לשאול את עצמו בטרם ייתן צו מניעה זמני, היא האם עלה בידי מבקש הצו להוכיח זכות לכאורה, ולכל הפחות, שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. מכאן, שעל מנת שיינתן צו מניעה זמני, שומה על בית המשפט להתרשם כי עומדים למבקש הצו סיכויי הצלחה בתביעה העיקרית. השאלה השניה היא להיכן נוטה מאזן הנוחות, קרי, אי הנוחות שתיגרם למבקש אם לא יינתן הצו, אל מול אי הנוחות שתיגרם למשיב אם יינתן. לבסוף, מתעוררת השאלה האם קיימים שיקולי יושר שלא ליתן סעד למבקש, כגון, האם המבקש בא לבית המשפט בחוסר ניקיון כפיים, העלים עובדות חשובות או השהה את פנייתו יתר על המידה (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995) ע' 616 - 618).
בעניננו, עלה בידי המבקשת להוכיח קיומה של זכות לכאורה ולא כל שכן שהתביעה אינה טורדנית וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. המבקשת תמכה את טענותיה העובדתיות בשני תצהירים. חקירת המצהירים לא הועילה כדי לסתור את האמור בהם. אמנם, בצדק טען ב"כ המשיב כי המבקשת לא צירפה לבקשה ראיות חפציות המוכיחות כי הלקוחות אליהם פנה המשיב הם בכלל לקוחותיה, כגון, כרטיסי לקוח וספרי הנהלת חשבונות, אלא שלעת הזו, כאשר על הפרק עומד הליך של סעד זמני ולא התיק העיקרי, אין למצוא בכך פגם של ממש. בסופו של דבר, שני המצהירים העידו כי מדובר בלקוחות של המבקשת. עדותם לא נסתרה. לעת הזו, די בכך מבחינה ראייתית כדי להניח שאכן מדובר בלקוחות שלה.
זאת ועוד, המשיב בחר, משיקולים טקטיים השמורים עימו, שלא להגיש תצהיר תשובה לבקשה. למעשה, הוא השליך יהבו אך ורק על טענות משפטיות ועל פגמים כביכול שמצא בבקשה וכן על נסיון שלא צלח לערער את האמור בתצהירי המבקשת. התנהלות דיונית זו מדברת בעד עצמה ופועלת לחובתו. חזקה על המשיב שאם אכן לא היה ממש במעשים המיוחסים לו על ידי המבקשת, שהיה מטריח את עצמו, מכין תצהיר ומתייצב לחקירה עליו. טענתו, שהועלתה בחצי פה בתשובה לשאלת בית המשפט, כי לא עמד לרשותו פרק זמן הולם לשם כך, אינה טענה, גם בשל הזמן הרב שחלף מאז נקבע מועד הדיון ועד שנערך, וגם משום שהמשיב בחר שלא לבקש הארכת מועד בענין זה. בנסיבות אלה, אני מוצא בהתנהלותו של המשיב חיזוק ראייתי של ממש לטענות המבקשת.
המשיב טען כי לא הוכח כלל שנעשו פניות שלו אל לקוחות המבקשת, שכן נדב שוחח עם לקוח אחד בלבד. אינני מקבל טענה זו. מלבד נדב, נערכו שיחות עם לקוחות נוספים על ידי שלמה שיין, מנהל המכירות של המבקשת, מהם נודע לו על מהלכיו של המשיב לאחר עזיבתו את המבקשת. זאת ועוד, בא כוחו של המשיב נמנע מלברר עם המצהירים על יסוד מה נודע להם כי המשיב פנה ללקוחות המבקשת, והתמקד בשאלה הצרה האם הם שוחחו עם אדם ספציפי אצל כל אחד מן הלקוחות. כאשר עסקינן בסעד זמני, אין המצהיר חייב להתבסס אך ורק על עובדות הידועות לו ידיעה אישית והוא רשאי להסתמך גם על עדויות שמיעה. לכן, אף אם אניח כי נדב שוחח רק עם לקוח אחד, אין בכך כדי לסתור את טענתו כי נודע לו בדרך אחרת על פניות של המשיב גם ללקוחות נוספים. מאלפת בהקשר זה תשובתו השלילית של ב"כ המשיב לשאלת בית המשפט האם המשיב מוכן מכאן ואילך שלא לפנות ללקוחות המבקשת. ברור שאלמלא פנה המשיב ללקוחות המבקשת ועודנו מתכוון לפנות אליהם, לא היתה כל מניעה מבחינתו להתחייב כעת שלא לעשות כן.
עוד טען המשיב כי רשימת הלקוחות כלל אינה מהווה סוד מסחרי וכי גם לא נטען שהיא מהווה סוד כזה. לדידו, ממילא לא חל עליו כל איסור לפנות ללקוחות המבקשת. אינני מקבל טענה זו. כבר ראינו כי ס' 17(ג) להסכם הראשון קובע כי רשימת הלקוחות היא בגדר סוד מסחרי של המבקשת וכי אין לפנות ללקוחות אלא בהסכמתה המפורשת של המבקשת. עוד ראינו כי בס' 15 להסכם הראשון התחייב המשיב שלא להתחרות בעסקיה של המבקשת, והרי אין לך תחרות גדולה יותר מאשר פניה ללקוחותיה של המבקשת על מנת לשכנעם לעבוד עימו במקום עם המבקשת. בס' 40 לבקשה נטען גם נטען כי רשימת הלקוחות היא סוד מסחרי של המבקשת, כך שגם מבחינה דיונית, יצאה המבקשת ידי חובת הטיעון בהקשר זה.
ודוק: אין עסקינן בעובד תמים וחסר כח מיקוח שחתם על תניית סודיות ואי תחרות שהכתיב לו המעביד. נהפוך הוא: המשיב נטל על עצמו התחייבויות אלה כלפי המבקשת וכלפי נדב בהיותו הוא עצמו בעל השליטה במבקשת. יתר על כן, מדובר בהתחייבויות הדדיות שלו ושל נדב. ברי איפוא כי לא היה פער כוחות כלשהו לטובת המבקשת וכנגד המשיב בעת שנכרת ההסכם הראשון אלא מדובר ביחסי כוחות שקולים ואף נוטים לטובתו של המשיב דווקא. מכאן שאין לבחון את ההסכם הראשון באספקלריה של חוזה עבודה בין מעביד לעובד, אלא באספקלריה של חוזה בין שני שותפים שווי כוחות, המתחייבים הדדית שלא להתחרות בעסקי השותפות. בנסיבות אלה אין כל סיבה לאחוז בפרשנות דווקנית או מצמצמת בכל הנוגע לחיובים שקיבל המשיב על עצמו שלא להשתמש ברשימת הלקוחות של המבקשת ושלא להתחרות בעסקיה.
זאת ועוד, אין המדובר בבעל דין הנדרש לקיים התחייבות לאי תחרות שנים רבות לאחר שעזב את העסק הקודם. במקרה דנן, המשיב עזב את המבקשת בחודש אפריל 2013, ומיד החל לפעול אצל לקוחותיה כדי להעבירם אל שורותיו. הבקשה הוגשה בעקבות פעילותו של המבקש בחודשים אפריל ומאי 2013. מכאן שלעת הזו לא מתעוררת כלל שאלת הסבירות של משך תקופת אי התחרות לה התחייב המשיב, שהרי אליבא דכולי עלמא אין עסקינן במי שהתנזר מתחרות פרק זמן סביר.
יצויין כי בפרשת ע"א 6601/96 AES נ' סער, פ"ד נד(3) 850, 871, נקבע כי לא בכל מקרה רשאי עובד להשתחרר מהתחייבות שלא להתחרות במעסיקו וכאשר עסקינן בשמירה לגיטימית של המעביד על רשימת לקוחות, הרי שהכלל הוא שיש לאכוף את תניית אי התחרות:
"נעבור עתה לאינטרס העובד להתחרות במעביד. הנחתנו כאן הינה כי העובד התחייב שלא להתחרות במעבידו לאחר סיום עבודתו. העובד מבקש להשתחרר מהתחייבות זו. טענתו הינה, כי התחייבות זו פוגעת ביכולת התחרות שלו במעבידו. האם אינטרס "ערום" זה – התחרות "כשלעצמה" – הוא אינטרס "לגיטימי" שיש להגן עליו, באופן שהתחייבות חוזית המגבילה אותו תהא נוגדת את "תקנת הציבור"? כמו בעניין המעביד, אף כאן התשובה הינה, כי רק אינטרס לגיטימי של העובד יש בו כדי להצדיק ביטול תניות להגבלת חופש העיסוק. אין לעובד "אינטרס לגיטימי" להתחרות במעבידו בכל הנסיבות. ישנם אינטרסים של המעביד (כגון האינטרס שלו בשמירה על סודות מסחריים ועל רשימת לקוחות) אשר ראוי להגן עליהם. בגדרם של אינטרסים אלה, נסוג אינטרס התחרות של העובד, וניתן תוקף להתחייבותו של העובד שלא להתחרות במעבידו ...". (ההדגשה אינה במקור)