אופל בלאנס (2006) בע"מ נ' תנופה בס"ד 555 בע"מ

לפניי תביעה בגין שתי המחאות על סך 17,094 ₪ כל אחת אשר הוגשו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתיק שמספרו 522584-03-17.

מדובר בשיקים המשוכים מחשבון הנתבעת לפקודת "ע.ת. תקשורת (2015) בע"מ" (להלן: "ע.ת.") שהוסבו לתובעת במסגרת עסקה הניכיון.

טענות הצדדים:

לטענת הנתבעת, השיקים מושא התביעה נמסרו על ידה לחברת ע.ת. במסגרת הסכם הפשרה שנחתם ביניהן. לטענתה, הוסכם שההמחאות יופקדו בחשבון ע.ת. בלבד ולא יועברו לאחר.

עוד טוענת הנתבעת כי בשל הלחצים שהופעלו עליה, ההמחאות נמסרו במועד החתימה על הסכם הפשרה על אף שהיו צריכות להימסר רק לאחר שע.ת. תשיב לנתבעת ציוד בשווי 50,000 ₪. לטענתה, ע.ת. הפרה את הסכם הפשרה ולא השיבה את הציוד. בנוסף, בניגוד להסכם הפשרה, ע.ת. לא הנפיקה לנתבעת חשבונית על סכום הפשרה. לאחר שע.ת. התעלמה מדרישות הנתבעת לעמוד בהסכם ולתקן ההפרות, פעלה הנתבעת לביטול ההמחאות.

בנוסף, טוענת הנתבעת, כי התובעת פעלה בחוסר תום לב עת ביצעה עסקת הניכיון ולפיכך היא אינה בבחינת אוחז כשורה.

לטענת הנתבעת, בנסיבות אלו לא חלה עליה כל חובה לפרוע ההמחאות.

התובעת טוענת שהיא אוחזת כשורה בשיקים שנמסרו במסגרת עסקת הניכיון וזכאית לפירעונם.

דיון והכרעה:

טענות הנתבעת לפגם קנייני בהמחאות במישור יחסיה עם ע.ת.:

כאמור, הנתבעת מעלה מספר טענות ביחס לזכותה הקניינית של ע.ת. בשיקים ולזכאותה לעשות בהם שימוש לרבות העברתם לתובעת.

ראשית, טוענת הנתבעת שע.ת. העבירה את השיקים לתובעת בניגוד להסכמה לפיה השיקים יופקדו בחשבונה ולא יובער לצד ג'.

מר בצלאלי, מנהל הנתבעת, אישר בחקירתו כי תנאי זה אינו מופיע בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים וכי מדובר בהסכמה בעל פה (עמ' 5 ש' 3 ו-7). מר בצלאלי לא הציע כל הסבר המניח את הדעת מדוע הסכמה בעניין כה מהותי לא מצאה ביטוי בהסכם שהסדיר את החסים בין שתי החברות.

יתירה מזו, לא רק שההסכמה הנטענת לפיה השיקים לא יועבר לאחר לא באה לידי ביטוי בהסכם הפשרה, היא אף לא באה לידי ביטוי בשיקים עצמם שסחרותם לא הוגבלה. משנשאל מר בצלאלי מדוע לא צוין על גבי השיקים שהם נועדו "למוטב בלבד", השיב שהדבר נעשה לבקשתם ע.ת. (עמ' 5 ש' 9).

גרסת הנתבעת בדבר קיום ההסכמות בעל פה שלא מצאו ביטוי בהסכם הפשרה או בהגבלת הסחרות של השיקים שנמסרו במסגרתו, אינה סבירה, אינה מתיישבת עם השכל הישר ודינה להידחות.

הנתבעת לא הביאה לעדות אף נציג ע.ת. שיכול היה לתמוך בגרסה זו ולא הציעה הסבר סביר להימנעות מהבאתו. בנסיבות אלו עומדת לה לרועץ החזקה הראייתית לפיה לא היה העד מובא לעדות, הייתה עדותו תומכת בגרסת הצד שכנגד. "כלל הנקוט בידי בית המשפט מימים ימיה שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נגד לוי פד"י לה(1) 736, 760, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ פד"י מ"ד(4) 595, 602).

באשר לעדות מר בצלאלי, הרי שזו ככלל, ובנקודה זו בפרט, הייתה סתמית, לא קוהרנטית ולא הותירה רושם של גרסה מהימנה. מר בצלאלי בחר להשיב לחלק גדול מהשאלות שהופנו אליו בחקירה הנגדית, הן בדיון בבקשת רשות להתגונן והן בדיון הוכחות, ב"לא זוכר", התחמק ממתן תשובות ישירות לשאלות פשוטות ונמנע מלספק הסברים לסתירות שונות שנתגלו, כפי שיפורט בהמשך.

לא זו אף זו, כלל לא הוכחש שהשיק הראשון בסדרת השיקים שנמסרה לתובעת במסגרת עסקת הניכיון נפרע מבלי שהועלתה בעניינו כל טענה בדבר ההסכמה בין הנתבעת לע.ת. שהשיקים לא יימסרו אלא יופקדו בחשבון ע.ת..

לאור האמור, אין אלא לדחות את טענת הנתבעת לפיה השיקים נמסרו לתובעת על ידי ע.ת. תוך הפרת ההסכמה לפיה אין להעבירם לאחר.

טענה נוספת שהועלתה על ידי הנתבעת גורסת כי ע.ת. לא הייתה זכאית לממש את השיקים מאחר והיא הפרה את הסכם הפשרה במסגרתו נמסרו. הנתבעת מייחסת לע.ת. שתי הפרות: אי הנפקת חשבונית לפקודת הנתבעת על סכום הפשרה ואי השבת ציוד בשווי 50,000 ₪ . בנוסף, על פי גרסת הנתבעת השיקים כלל לא היו אמורים להימסר לע.ת. עד להשבת הציוד ונמסרו במועד החתימה על הסכם פשרה אך ורק בשל הלחצים שהופעלו על מר בצלאלי על ידי ע.ת..

באופן תמוה, הנתבעת לא מצאה לנכון לצרף את הסכם הפשרה על מנת לתמוך בטענותיה בעניין הפרתו. יתירה מזו, בקשת הנתבעת להצגת ההסכם שהופנתה אל הנתבעת במסגרת ההליכים המקדמיים לא נענתה וההסכם הועבר לתובעת אך ורק לאחר שניתנה החלטת בית המשפט בעניין זה.

אי צרוף הסכם הפשרה עליו מושתת מרבית גרסת ההגנה של הנתבעת הינו בבחינת אי צרוף ראיה רלוונטית ומשכך, כאמור, חלה אף בעניין זה החזקה לפיה לא הייתה מוצגת הראיה, הייתה סותרת את גרסת בעל הדין שנמנע מהבאתה.

בנוסף, אף נציג רלוונטי מטעם ע.ת. לא הובא על מנת לתמוך בגרסת הנתבעת בעניין התנאי למסירת השיקים. יתירה מזו, בחקירתו הנגדית התקשה מר בצלאלי להצביע על סעיף מפורש בהסכם הפשרה המתנה מסירה השיקים בהשבת הציוד ונאלץ להודות שהתנאי הנטען אינו מופיע בהסכם (עמ' 5 ש' 25). לאור האמור, אין אלא לדחות את טענת הנתבעת שמסירת השיקים הותנתה בהשבת הציוד.

באשר לטענת הנתבעת בדבר אי השבת הציוד, הרי שאף טענה זו כלל לא הוכחה. מר בצלאלי בחקירתו הנגדית העיד שע.ת. "קיבלו טלפון ממני" בעניין ההפרה אך לא זכר האם נשלח מכתב התראה והאם מכתב זה צורף לתצהיר (עמ' 5 ש' 29-33). למען הסר ספק, לא צורף עותק מכתב ההתראה לע.ת. בעניין השבת הציוד כך שיש להניח שמכתב כזה כלל אינו קיקים. בנוסף, מר בצלאלי אישר בחקירתו שלא הוגשה תביעה נגד ע.ת. בשל אי השבת הציוד (עמ' 5 ש' 35) וכאשר נשאל האם הוגשה תלונה במשטרה, העיד: "היה משהו כזה, לא זוכר, היה איזה משהו ... היה משהו מסוים לא זוכר". אין להכביר מילים באשר להיעדר אמינות של גרסה זו.

באשר להפרה הנוספת של הסכם הפשרה שלטענת הנתבעת באה לידי ביטוי באי הנפקת חשבונית, הרי שגרסת הנתבעת בנקודה זו הופרכה. התובעת הפנתה לחשבונית לפקודת הנתבעת שהוצגה בפניה ביום 16/8/16 בו בוצעה עסקת הניכיון. עיון בחשבונית מעלה כי זו הונפקה על ידי ע.ת. לנתבעת ביום 26/7/16 על סך של 260,000 ₪ ובה מצוין: "פשרה לפי פס"ד".

משעומת מר בצלאלי עם החשבונית בדיון בבקשת רשות להגן ונשאל האם הוא עומד מאחורי גרסתו לפיה לא נמסרה לו החשבונית, השיב: "לא זוכר אם קיבלתי דבר כזה", בהמשך ציין שהטענה נכונה "לאותו מועד" ואף הציע הסבר לפיו "מישהו קנה את הפעילות הבחור הגיע אליו לקחת את השיק ומסר לו כנראה את החשבונית". הסבר זה אינו עולה בקנה אחד עם כרטסת הנתבעת בה מופיעה סדרת השיקים תוך ציון ע.ת. במועדים ובסכומים התואמים את החשבונית שהוצגה. יש לציין שהנתבעת סירבה לגלות את הכרטסת בטענה של היעדר רלוונטיות במסגרת ההליכים המקדמיים ואף הכרטסת הועברה לעיון הנתבעת אך ורק לאחר מתן החלטת בית המשפט. עיון בכרטסת אף סותר את טענת מר בצלאלי שנטענה בלשון רפה וללא צירוף אסמכתא מתאימה, לפיה הנתבעת לא התקזזה בגין החשבונית מול רשויות המס (עמ' 2 למטה)

לאור האמור, אין אלא לדחות את טענת הנתבעת לפיה ע.ת. הפרה את הסכם הפשרה בכך שלא הנפיקה חשבונית על סכום הפשרה ולא השיבה לידי הנתבעת ציוד בשווי 50,000 ₪. מאחר ואף טענת הנתבעת שהשקים נמסרו לתובעת בניגוד להסכמה בינה לבין ע.ת. נדחתה, אין אלא לקבוע שלא קיים כל פגם בזכותה הקניינית של ע.ת. בשיקים מושא התביעה או בזכאותה לבצע בהם עסקת ניכיון.

טענת הפגם באחיזה של התובעת:

על אף שבהתנגדות לביצוע השטרות טענה הנתבעת שהשיקים נמסרו לתובעת לאחר מועד פירעונם ושלא ניתנה בגינם תמורה, מחקירתו הנגדית של מר בצלאלי עלה כי מדובר בטענות בעלמא ומר בצלאלי כלל אינו יודע מתי נמסרו השיקים לתובעת והאם ניתנה בגינם תמורה. הנתבעת זנחה – ובצדק - טענות אלו בסיכומיה. למעלה מן הצורך יצוין כי התובעת הציגה מסמכי עסקת הניכיון מהם עולה שארבעה שיקים ובתוכם השיקים מושא התביעה נמסרו לה ביום 16/8/16 ושולמה בגינם תמורה בסך של 60,925 ₪ לאחר ניכוי עמלות.

הנתבעת לא העלתה כל טענה באשר לתקינות ושלמות השיקים שנמסרו לתובעת. למעשה, המחלוקת היחידה בענייננו נטושה סביב שאלת קיומו של תנאי תום לה שלב התובעת שלשיטת הנתבעת, אינו מתקיים מקום בו התובעת נמנעה מעריכת הבדיקות הנדרשות בטרם ביצעה עסקת הניכיון.

כך, טוענת הנתבעת שהתובעת הסתפקה בעיון בחשבונית שהוצגה בפניה במועד מסירת השיקים על ידי נציגי ע.ת., בה צוין שהשיקים ניתנו לנתבעת במסגרת הסכם הפשרה ולא ביקשה לבחון את הסכם הפשרה עצמו על מנת לוודא שע.ת. מילאה אחר תנאיו.

כמו כן, טוענת הנתבעת שהתובעת לא יצרה עמה קשר ולא קיבלה את אישורה בטרם ביצוע עסקת הניכיון. בנוסף, טוענת הנתבעת שהתובעת נמנעה מלערוך הבדיקות הנדרשות בעניינם של נציגי ע.ת. שביקשו לבצע עסקת הניכיון וחתמו על גב השיקים. לו היו מבוצעות הבדיקות, הייתה התובעת מגלה שנגד אחד מהם ניתן צו כינוס ושע.ת. עצמה נמצאת בקשיים כלכליים.

לאחר ששקלתי את הטענות, נחה דעתי כי בנסיבות תביעה זו דינן להידחות ואנמק -

סעיף 28(א) לפקודת השטרות קובע את התנאים לאחיזה כשורה כדלקמן:

אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא הייתה לו כל ידיעה השטר חולל לפני כן, אם אומנם חול

2) נטל השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה זכות קנינו של המסחר פגומה

סעיף 37(2) לפקודה מבהיר את משמעות מעמדו של אוחז כשורה וקובע כי מדובר במי שקיבל את השטר "כשהוא נקי מכל פגם שבזכות קניינם של צדדים קודמים לו וכן מכל טענות הגנה אישיות גרידא שהיו להם בינם לבין עצמם, ויכול הוא לאכוף את תשלומו על כל צד החב על פי השטר".

במילים אחרות, אוחז כשורה בשטר מתגבר על טענות הגנה הטובות בין צדדים קרובים ואחיזה כשורה מהווה מעין תקנת שוק שטרית כך שמי שעונה על התנאים של אחיזה כשורה מתגבר על טענות הנוגעות לעסקת היסוד: "אחיזה כשורה "מטהרת" את השטר ומקנה לאוחז כשורה "חסינות מפני כל טענה השאובה מדיני השטרות במובן הרחב (דנ"א 8447/15 בנק לאומי לישראל נ' טל טריידינג (פורסם במאגרים)).

לעניין נטל הראיה יובהר שלתובעת עומדת החזקה לכאורה הקבועה בסעיף 29(ב) לפקודה ועל כן, ככלל, הנטל לסתור את החזקה מוטל על הנתבעת. רק אם זו תוכיח פגם בזכות הקניין שבשיקים, כגון מרמה או אי חוקיות בעסקת היסוד, אזי יעבור נטל הראיה לכתפי התובע להוכיח שהוא נתן ערך ונהג בתום לב (רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים פ"ד נב(2) 345, 355-356 (1998), ע"א נצ' 1239/07 אגבריה נ' אסניר הובלות (פורסמו במאגרים)).

בענייננו, מעת שהנתבעת לא הוכיחה פגם בזכות הקניין שבשיקים, מוטל עליה נטל הראיה לסתור את החזקה בדבר אחיזה כשורה.

סעיף 91 לפקודה קובע: "כל שנעשה, למעשה, ביושר-לב, רואים כאילו נעשה בתום-לב, כמשמעותו בפקודה זו, בין שנעשה ברשלנות ובין שלא ברשלנות". הוראה זו מקלה על רוכש השטר בכל הנוגע לעריכת בדיקות משמעותיות בטרם רכישתו שכן: "אם הייתה נדרשת מאוחז, כתנאי להכרה במעמדו כאוחז כשורה, קיום חקירה ודרישה לכשרות השטר בגדר מבחני תום הלב, כי אז הייתה מסוכלת המגמה, העוברת כחוט השני בכל דיני השטרות, לעודד השימוש בשטרות, להקל על סיחורו ולהסיר ככל האפשר דאגה מה"אוחז"(ע"א 842/79 נס נ' גולדה, פ"ד לו(1) 204, 213 (1981); כ"א (מחוזי ת"א) 1351/01 ‏עמירון סי.טי.אל נ' חברת שי צמרות (אורנית) למסחר ולבנין (פורסם במאגרים)).

עם זאת, לדרישת תום הלב קיים גם מימד אובייקטיבי שבחינתו מתמקדת בשאלה מה היה האדם הסביר מסיק מהנתונים שבפניו. רוצה לומר, בשלב הראשון יש לבחון מה ידע בפועל אוחז השטר, ללא חיובו בביצוע בדיקות שונות, ולאחר מכן יש להכריע מה האדם הסביר היה מסיק מאותם נתונים שבפניו (שלום לרנר דיני שטרות 236 (מהד' שניה, 2007)). מטבע הדברים, שאלת תום הלב של האוחז נבחנת ביחס למועד סיחור השטר (ע"א 568/70 סלמה נ' בנק הפועלים, פ"ד כה(1) 525, 528 (1971)).

הפסיקה הכירה בכך שבנסיבות מסוימות על אוחז השטר לחשוד על בסיס הנתונים המצויים בפניו ולכן עליו לבצע בירורים שונים. משלא עמד בחובה זה, הרי שלא עמד בנטל להוכיח כי נטל את השטר בתום לב. כך למשל, ידיעת הנסב על טענת הגנה שיש למושך או העושה כלפי הנפרע עשויה לשלול את תום ליבו של האוחז (בספרו של לרנר, בעמ' 237) אך מקום בו הבנק אינו מודע לפרטי העסקה בין הנפרע למושך, לא יקשה עליו להיות אוחז כשורה (שם, בעמ' 238).

מנכ"ל התובעת, מר דני מזרחי, שאישר את ביצוע העסקה, העיד שבנסיבות מסוימות התובעת נוהגת ליצור קשר טלפוני עם מושך השטר בטרם ביצוע עסקת ניכיון אך בעסקה הספציפית הזו, הוא לא ראה מקום לעשות כן: "תלוי בנסיבות, בעסקה הספציפית לא היה שום צורך , צ'יק סחיר תקין שמלמד על הקשר בין הצדדים, הוצג הסכם פשרה, לא הייתה שום סיבה לערוך בדיקה".

מר מזרחי הבהיר שנציגי ע.ת. שביקשו לבצע העסקה, הציגו חשבונית שהונפקה עבור הנתבעת המעידה על כך שהשיקים נמסרו במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין (עמ' 8 ש' 9) והבהיר כי לא ראה צורך לבחון את ההסכם עצמו: "לא התפקיד שלי לקבוע הסכמים, פס"ד פשרה התפקיד של מי שכתב אותם אם יש תנאים או להגביל את הסחרות של הצ'קים ולא להכשיל אחרים..." (ש' 12-13).

עינינו הרואות שאף נתון מבין הנתונים שהונחו בפני מר מזרחי, לא אמור היה לעורר חשד כי קיים פגם בשיקים: בפני מר מזרחי הוצגה חשבונית המעידה על הקשר בין הנתבעת לע.ת. ועל מהות העסקה במסגרתה ניתנו השיקים; הסחרות של השיקים לא הוגבלה; השיקים נמסרו על ידי שני בעלי השליטה בע.ת. שאף חתמו על גב השיקים.

בהיעדר ולו בסיס מינימלי לחשד לפגם בזכותה הקניינית של ע.ת. בשיקים או ביחס לזכאותה למסור אותם לניכיון, אין מקום לדרוש מהתובעת לבצע בירורים מעבר לכך ובוודאי שאין לדרוש ממנה לעיין בהסכמים שהיא לא צד להם ולבחון עמידת הצדדים בתנאיהם.

התובעת הינה חברה לניכיון שיקים, היא קיבלה לניכיון שיקים תקינים, ללא הגבלת סחרות, מהות הקשר בין הצדדים הקרובים לשיקים היה ברור ולא עורר שאלות כך שלא היה מבחינתה כל חשד שמדובר בשיקים שבעתיד הקרוב לא תינתן עבורם תמורה. ויוער, אין מחלוקת שהשיק הראשון מתוך ארבעת השיקים שנמסרו לתובעת במסגרת עסקת הניכיון נפרע ללא כל טענה או קושי, כך שאף אם התובעת הייתה יוצרת קשר עם הנתבעת בטרם ביצוע עסקת הניכיון, יש להניח שהנתבעת הייתה מאשרת את כוונתה לפרוע השיקים.

באשר לטענת הנתבעת לפיה ניתן צו כינוס נגד אחד מנציגי ע.ת. שביצעו את עסקת הניכיון, העיד מר מזרחי שכל הבדיקות בוצעו בפועל, הן בעניין הנציגים והן בעניינה של ע.ת. ורק לאחר שלא עלה בבדיקות מידע שעורר חשד שהשיקים לא ייפרעו, הוא אישר את ביצוע העסקה. מר מזרחי הדגיש מספר פעמים כי המידע בעניין צו הכינוס שניתן נגד אחד ממקבלי השירות – ימים ספורים, יש לציין, לפני ביצוע עסקת הניכיון - לא הופיע במאגרי הנתונים של הנתבעת ואישר שלו מידע זה היה מובא לידיעתו, עסקת הניכיון לא הייתה מתבצעת (עמ' 7 ש' 3-4, 14, 16019, 21).

גם בעניינה של ע.ת. העיד מר מזרחי שלא נמצאו במאגרים העומדים לרשות התובעת אורות אדומים המצדיקים אי ביצוע העסקה (עמ' 7 ש' 29-36).

מר מזרחי פירט מהם אמצעי הבדיקה העומדים לרשות התובעת (עמ' 7 ש' 27-28) ושב והדגיש : "אני כן בדקתי ... במידע שעומד לרשותי בדקתי ולא היה שום מידע שאת מעלה כעת בפני".

עדות מר מזרחי הייתה עקבית ואמינה ולא עלה בידי הנתבעת לסתור אותה בחקירה הנגדית או להצביע על אסמכתא כלשהי המלמדת על כך שהמידע אליו הפנתה הופיעו במועד הרלוונטי במאגרים שפורטו על ידי מר מזרחי.

לאור האמור הנני סבורה כי התובעת עמדה בתנאי תום הלב הנדרש מאוחז כשורה ולפיכך אין אלא לדחות את טענות הנתבעת באשר לפגם באחיזה.

שעה שנדחו יתר טענות הנתבעת לעניין הפגם בזכות ע.ת. בשיקים אין אלא לקבוע כי דין ההתנגדות להידחות, על כל טענותיה רכיביה וסעיפיה.

סוף דבר, ההתנגדות לביצוע השיקים נדחית.

הליכי הוצאה לפועל בתיק 522584-03-17 ישופעלו.

הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בגין ניהול הליך זה לרבות אגרת משפט בסך 858 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, א' ניסן תש"פ, 26 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.