פסק דין
לפניי בקשה לסילוק ערעור על הסף שהגישה המשיבה, שהוגשה במסגרת הודעת ערעור שהגישה חברת אוניפארם בע"מ (ח.פ 51-045766-6), על החלטת כב' הפוסקת בקניין רוחני, יערה שושני כספי (להלן: "הפוסקת"), מיום 7.4.13, במסגרתה אושרה לרישום בקשת פטנט מס' 147642, שהגישה חברת Lilly Icos, היא המשיבה בענייננו.
האמצאה נשוא בקשת הפטנט מתייחסת לתכשיר פרמצבטי הכולל את החומר הפעיל טדלפיל בצורתו החופשית, בטווח ספציפי של גודל חלקיקים, כאשר הקוטר המקסימאלי הממוצע של 90% מהם הינו מיקרון. צורות מועדפות של האמצאה כוללות את החומר הפעיל, כאשר הקוטר המקסימאלי הממוצע של 90% מהם הינו 25 מיקרון, ו- 10 מיקרון. על פי בקשת הפטנט, התכשיר מיוצר ונמכר לשימוש בבעיות אין-אונות, תחת השם Cialis, והוא זכה להצלחה מסחרית.
המערערת מתכוונת להשיק תרופה גנרית המכילה את החומר הפעיל הנידון בבקשת הפטנט שהגישה המשיבה, והיא עשויה, להנחתה, להיפגע משמעותית מהשלכות עצם רישום הפטנט.
רקע עובדתי
ביום 15.1.02 הגישה המשיבה את בקשת הפטנט, וזו נבחנה על ידי בוחני הפטנטים ברשות הפטנטים על מנת לקבוע האם ראוי ליתן פטנט בגין האמצאה המתוארת בבקשה. משהשתכנע בוחן הפטנטים כי מן הדין ליתן פטנט על האמצאה, קיבל הבוחן את הבקשה, והבקשה פורסמה להתנגדויות של צדדים שלישיים.
בעקבות הפרסום הוגשה התנגדות לבקשה על ידי חברת טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ (להלן: "טבע"). במהלך הליך ההתנגדות הוגשו ראיות בדמות חוות דעת של מומחים, והתקיימו חקירות נגדיות. לאחר החקירות הנגדיות, וטרם הגשת הסיכומים, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ולפיכך ביום 24.3.11, זנחה טבע את ההתנגדות שהגישה.
באותו היום הורה כב' סגן הרשם (כתוארו אז) נוח שלו שלומוביץ, על סגירת הליך ההתנגדות, והעברת התיק לבחינה לפי סעיף 34 לחוק הפטנטים, התשכ"ז- 1967 (להלן: "החוק"), לפיו, אם "הוגשה התנגדות כדין לפי סעיף 30 ובוטלה לאחר מכן, רשאי הרשם שלא לתת את הפטנט המבוקש, אם אגב ההתנגדות נתגלה לו חומר שלפיו לא היה מקום לקבל את הבקשה מלכתחילה."
ביום 30.3.11, נתן סגן הרשם הודעה למשיבה, בהתאם להוראות סעיף 74(א) לתקנות הפטנטים (נוהלי הרשות, סדרי דין, מסמכים ואגרות), תשכ"ח-1968 (להלן:"תקנות הפטנטים")), על החלטתו לשקול שימוש בסעיף 34 לחוק. לסברת המשיבה, החלטת סגן הרשם לא פירטה כדבעי את החומר שנתגלה לו במהלך הליך ההתנגדות, אשר לאורו שקל סגן הרשם לעשות שימוש בסמכותו האמורה, ולפיכך ביקשה היא בהודעתה כי סגן הרשם יבהיר את החלטתו.
מאוחר יותר, ומפאת שסגן הרשם עזב את תפקידו, הועבר הטיפול בתיק לפוסקת, אשר נתנה "החלטה משלימה", במסגרתה ביקשה להבהיר את החלטת סגן הרשם, תוך שהיא מפנה את המשיבה לחומר שנתגלה במהלך הליך ההתנגדות, ומורה לה להגיש את טיעוניה בכתב תוך שלושים יום או להודיע על בקשתה לקיים דיון בעל פה. בהתאם, הגישה המשיבה את עיקרי הטענות שלה ביום 12.3.13.
ביום 7.4.13, ניתנה החלטת הפוסקת, היא נשוא הערעור דנן, לפיה, לאחר שקראה את טיעוני מבקשת הפטנט, היא המשיבה דנן, בחרה הפוסקת שלא לעשות שימוש בסמכותה על פי סעיף 34 לחוק. לפיכך, ובהתאם לאמור בסעיף 35 לחוק ("לא הוגשה התנגדות עד תום המועד הקבוע להגשתה, או הוגשה התנגדות והיא בוטלה או נדחתה סופית על ידי הרשם או בית המשפט, יינתן הפטנט למי שהוא אותה שעה בעל האמצאה, זולת אם השתמש הרשם בסמכותו לפי סעיף 34..."), הורתה על רישום פטנט מס' 147642, והפטנט נרשם.
על החלטה זו של הפוסקת, שלא לעשות שימוש בסמכותה מכוח סעיף 34, קרי, החלטתה לאשר את בקשת הפטנט, חרף הממצאים והמסקנות שפורטו בהודעת סגן הרשם למשיבה ובהחלטה המשלימה שנתנה הפוסקת אודות הסיבות בגינן נשקל השימוש בסמכות שבסעיף 34 לחוק - מוגש הערעור דנן.
השתלשלות ההליכים שלפניי
ביום 2.6.13 הגישה המערערת את הודעת הערעור, במסגרתה קבלה על ההפעלה השגויה של סעיף 34 לחוק, אשר גרמה בין היתר לקבלת החלטה רצופת שגיאות חמורות, המחייבות את הפעלת שיקול דעתה של ערכאת ערעור זו, מכוח סעיף 174(א) לחוק ("מי שרואה את עצמו נפגע על ידי החלטה של הרשם אשר סיימה את הדיון בהליך שנערך בפניו לפי חוק זה, לרבות החלטה שלא לשמעו לפי סעיף 159, רשאי לערער עליה לפני בית המשפט תוך המועד שנקבע").
בקצירת האומר, הערעור נסוב על שני עניינים: האחד - טענת המערערת כי לאור הוראות סעיף 172(א) לחוק ("...לעניין קביעה או החלטה בדבר כשירות פטנט לרישום או אי כשירות פטנט לרישום, לרבות בדרך של התנגדות, לא יוטל תפקיד שיפוטי על פוסק בקניין רוחני אלא לאחר שהבקשה לרישום פטנט נבחנה בידי בוחן.."), החלטת הפוסקת ניתנה בחוסר סמכות, משום שפוסק בקניין רוחני אינו יושב כלל בהליך חד-צדדי ואינו מוסמך ליתן החלטות מהסוג שניתנה בענייננו, היינו, החלטה על רישום פטנט, מבלי שעברה קודם תחת שבט ביקורתו של בוחן; והשני - טענת המערערת כי החלטת הפוסקת מושתתת על קביעות העומדות בסתירה להלכה הפסוקה, בה נקבע חד משמעית כי נטל ההוכחה בהליכי רישום זכות מונופוליסטית בפטנט רובץ על כתפי מי שמבקש את רישומו, עד לסיום הליך בחינת הפטנט; ובענייננו, לטענת המערערת, המשיבה לא עמדה בנטל האמור. כמו כן טוענת המערערת כי לסברתה, החלטת הפוסקת עומדת בסתירה מוחלטת, וללא הסבר או הנמקה מניחים את הדעת, לשתי החלטות קודמות ונחרצות שהוציאה רשות הפטנטים בעניינה של המשיבה: החלטה שניתנה ביום 30.3.11 על ידי סגן הרשם, לפיה, אין להעניק למשיבה את רישום הפטנט; והחלטה משלימה, מיום 24.10.12, שניתנה על ידי הפוסקת עצמה, ממנה אנו למדים כי מניתוח חומר הראיות שהתגלה לסגן הרשם אגב ההתנגדות, עולה בבירור כי המשיבה לא המציאה דבר.
בתגובה להודעת ערעור זו, הגישה המשיבה בקשה לפי תקנה 421 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "תקנות סדרי הדין"), להורות כי הערעור לא יקובל לרישום, משום שהיא הוגשה בניגוד להוראות הדין; זאת, מאחר שהמערערת לא הייתה צד להליך שהתנהל בפני רשות הפטנטים, ולפיכך היא משוללת זכות שבדין להגיש ערעור על החלטת הפוסקת. בנוסף או לחלופין, ביקשה המשיבה, על בסיס הנימוק האמור, כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכותו לפי תקנות 100 ו/או 101 לתקנות סדרי הדין, ויורה על סילוקו של הערעור על הסף.
בבקשתה מפרטת המשיבה את העובדות הרלוונטיות הבאות: בעקבות ההתנגדות לפטנט שהגישה חברת טבע - התנגדות אשר נזנחה על ידה בהמשך - ולאחר בחינת כלל החומר שלפניה, החליטה הפוסקת, בהחלטה מנומקת, שלא להפעיל את סמכותה לפי סעיף 34 לחוק. לכן, על פי סעיף 35 לחוק, תוצאת החלטתה - אחת דינה: "מתן הפטנט למי שהוא אותה שעה בעל האמצאה", היא המשיבה דנן. על החלטה זו הוגש הערעור המונח כעת על שולחנו של בית משפט זה, ברם הערעור הוגש על ידי מי שכלל לא היה צד להליך בערכאה הראשונה, ועקרון ידוע הוא בשיטת המשפט הישראלית, כי זכות הערעור נתונה רק למי שהיה בעל דין בערכאה הראשונה, ונפגע על ידי פסק-הדין.
ביום 1.9.13 השיבה המערערת לבקשת המשיבה. לטענתה, יש לדחות את טענת המשיבה אודות אי-זכותה של המערערת להגיש ערעור משלא הייתה צד להליך בפני סגן הרשם, וזאת לאור הוראת סעיף 174(א) לחוק, בו מצוין במפורש כי זכות הערעור נתונה לכל "מי שרואה עצמו נפגע"; וברי כי אילו רצה המחוקק להגביל את זכות הערעור כנטען ע"י המשיבה, היה נוקב במילים "בעל-דין" או "צד" כפי שעשה בחוקים רבים אחרים באופן מפורש.
ביום 8.9.13 הגישה המשיבה בקשה בה עתרה לדחיית המועדים שנקבעו לשמיעת הערעור, עד להכרעה בבקשה למחיקת הערעור מן הרישום ו/או סילוקו על הסף. זאת, משום שלשיטתה, אין טעם לדון בערעור לגופו, כאשר המערערת, לסברתה, כלל אינה זכאית להגיש את הערעור. כמו כן הדגישה המשיבה, כי בשם יעילות דיונית וחיסכון במשאבים, ראוי כי בית המשפט יכריע תחילה בבקשה זו. בתגובת המערערת לבקשה האמורה, היא טענה כי משום שהבקשה למחיקת הערעור ו/או סילוקו על הסף, מחייבת בירור של טענות מהותיות נוספות (כדוגמת פרשנות סעיפים 34, 172(א), 174 ו- 157-159 לחוק), סבורה היא כי יש לדון בבקשת המחיקה ו/או הסילוק בד בבד עם הדיון בערעור לגופו.
ביום 12.9.13, השיבה המשיבה לתגובה האמורה, בה עמדה על בקשתה כי בית המשפט ידון בבקשה למחיקת הערעור בנפרד מהדיון בערעור, תוך שהיא מדגישה כי הנפקות של אי הכרעה בבקשתה המקדמית, כמוה כמתן זכות עמידה למערערת לטעון בערעור, וזו בדיוק מהות הבקשה.