אוזמגריסו נ' אוזמגריסו ואח'

פסק דין

תביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. המחלוקת היא בשאלת הנזק בלבד.

התובעת והתאונה

התובעת, ילידת 1958 (כבת 55), עובדת משק בית במקצועה.

ב-7/12/08 נפגעה בתאונת דרכים כאשר רכב בו נהג בעלה התנגש בסוס דוהר.

התובעת נפגעה בצוואר, בכתף שמאל ובשיניים. לאחר התאונה אובחן כי התובעת סובלת מפריצת דיסק בגבהים 4-7C וב-22/6/10 נותחה לבוצע קיבוע העמ"ש הצווארי. כמו כן אותר קרע בגיד כתף שמאל. התובעת טוענת כי בעקבות פגיעותיה לא יכלה לשוב לעבודתה כעובדת משק בית ואיבדה לחלוטין את כושר עיסוקה.

מצבה של התובעת לפני התאונה

עוד לפני התאונה סבלה התובעת מבעיות בריאות שונות ובהן נגע עורי בולט בפנים, השמנת יתר, סוכרת, יתר לחץ דם, כאבים בצוואר ובכתף ימין, קרע בגיד כתף ימין ודלקת בגיד כתף שמאל. בעקבות כל אלו הוכרה התובעת על ידי ענף נכות כללית במל"ל כנכה בשיעור של 75% (משוקללת) בהתאם לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965 (התקנות).

יוער כי עיקר הנכות נבע מן הנגע בפנים שאינו משפיע תפקודית וכי חרף נכויות אלו הצליחה התובעת לעבוד ולהתפרנס במומה עד לתאונה.

לצורך הערכת נכותה של התובעת בעקבות התאונה מונו מומחים בתחום האורתופדיה (ד"ר גלעד רגב), המחלות הפנימיות (ד"ר יאיר ירושלמי) והשיניים (ד"ר דונלד מלאמנט). הצדדים אינם חולקים על שיעור הנכויות שקבעו המומחים אלא, בעיקר, על השאלה מהן הנכויות שיש לייחס לתאונה ומהן הנכויות הקשורות למצב התובעת לפני התאונה. עיקר המחלוקת סב את קביעותיו של המומחה בתחום האורתופדי.

העדויות

בבית-המשפט העידו ד"ר רגב, המומחה בתחום האורתופדי, התובעת, בעלה ומעסיקים שבבתיהם עבדה במשק בית – גב' ליאורה עוזרי, גב' שרית ועקנין, גב' ציונה פולנסקי, ומר ויקטורי זקליס. מטעם הנתבעים העיד מר מני פולנסקי, בעלה של גב' ציונה פולנסקי, אשר עומת עם הקלטה של שיחה בה אמר לחוקר כי העסיקו את התובעת מטעמים "הומניטריים". במהלך חקירתו חזר בו מדבריו בשיחה והנתבעת ביקשה להכריזו כעד עויין.

נפנה אפוא לבחינת חוות-הדעת, המסמכים הרפואיים והעדויות, ואקדים ואומר כי שוכנעתי שהנכות התפקודית ממנה סובלת התובעת היא בשיעור 100% וכי כושר עבודתה כעובדת משק בית קופח במלואו כתוצאה מהתאונה. מסקנה זו התיישבה היטב עם עדות המומחה ועם עדויות המעסיקים. עם זאת, נוכח מצבה הבריאותי של התובעת שאינו קשור לתאונה, סביר שתוחלת שנות עבודתה היתה קצרה מהמקובל.

הנכות הרפואית

נכות אורתופדית

בחוות דעת מ-28/12/10 העריך ד"ר רגב כי לתובעת נכות רפואית משוקללת של 58%, כש-46.2% קשורים לתאונה והיתרה למצב קודם, וזאת על פי החלוקה הבאה: 30% בשל חולשת יד שמאל (סעיף 31(1)(א)(II) לתקנות), 20% מהתאונה ו-10% ממצב קודם; 30% בשל הקיבוע הצווארי (סעיף 37(1)(א) לתקנות) כולם מהתאונה; ו-15% בשל הגבלה בכתף שמאל וקרע בגיד (סעיף 41(3)(א) לתקנות), 5% מהתאונה ו-10% ממצב קודם. ד"ר רגב העריך כי הנכות היא תפקודית וכי התובעת "אינה יכולה להמשיך בעבודתה כעובדת משק בית" והמליץ על הוספת 25% נכות בהתאם לתקנה 15 לתקנות המל"ל (סה"כ 72.5%). המומחה העריך כי התובעת סבלה מנכות זמנית של 100% למשך 10.5 חודשים, בהתאם לאישורי המחלה שניתנו לתובעת (7/12/08-30/7/09 וכן 22/6/10-1/10/10).

זו הייתה חוות הדעת המקורית, אלא שבמסגרת שאלות ההבהרה חל שינוי. מסתבר כי בזמן התאונה חזרו התובעת ובעלה מבדיקתMRI שנערכה לתובעת בשל הנגע בעור הפנים. בדיקה זו לא עמדה בפני המומחה בעת כתיבת חוות הדעת אלא הועברה לו במסגרת שאלות הבהרה, ולאחר שעיין בה זיהה כי חלק מעמוד השדרה הצווארי צולם באקראי וכי "מודגמת בבדיקה זו באופן ברור בלט דיסק עם לחץ משמעותי על חוט השדרה בגבהים C5-6 , 4-5C". לדעתו "סביר כי התובעת היתה נדרשת לעבור את הניתוח הצווארי לפחות בשניים מתוך שלושת הדיסקים גם אם לא היתה נפגעת בתאונת הדרכים", ומכאן שיש לשייך 20% מהנכות בשל הקיבוע בצוואר למצבה לפני התאונה. כפועל יוצא הופחתה הנכות כתוצאה מהתאונה ל-31.6% (10% בגין צוואר, 20% בשל חולשת יד שמאל ו-5% בשל הגבלה בכתף).

התובעת סבורה כי המומחה קיפח אותה בכל קביעותיו. בנושא הצוואר היא טוענת שהנחת המומחה כי היתה נדרשת לניתוח אלמלא התאונה היא ספקולטיבית וכי גם אם היו לה בלטי דיסק הם היו א-סימפטומטיים ובפועל היא הצליחה לעבוד ולהתפרנס. רק בעקבות התאונה החלה לסבול מכאבים שחייבו את הניתוח. לפיכך היא מבקשת לקבוע כי כל ה- 30% שנגרמו בשל הקיבוע הצווארי קשורות לתאונה. בנושא כתף שמאל טוענת התובעת שהמומחה שגה כשקבע כי סבלה מקרע בגיד בכתף שמאל לפי התאונה, שכן הסתמך בטעות על תיעוד רפואי שמצביע על קרע בכתף ימין. לפיכך היא מבקשת לשייך את כל ה- 15% לתאונה. בנושא חולשת יד שמאל התובעת טוענת כי לא סבלה מחולשת יד שמאל טרם התאונה והיא מבקשת לקבוע כי כל ה- 30% קשורים לתאונה.

הנתבעת מצדה סבורה כי יש לאמץ את קביעות המומחה בנוגע לכתף ולחולשת היד וכי המומחה הטיב עם התובעת בסוגיית הצוואר. הנתבעת סבורה כי בדיקת ה-MRI מצביעה על שינויים ניווניים וסביר שאלו ארעו גם בחוליה השלישית שקובעה, אף שלא צולמה. מסקנה זו משתלבת לטעמה עם מסמכים רפואיים שמלמדים על כאבי צוואר שנים רבות לפני התאונה (מוצג 59). לדעת הנתבעת המסקנה המתבקשת היא שהתובעת היתה עוברת את הניתוח ללא קשר לתאונה ומכאן שאין לייחס נכות צווארית כלשהי לתאונה. בנוגע לכתף שמאל הנתבעת מפנה למסמכים רפואיים מהם עולה כי כחודשיים עובר לתאונה סבלה התובעת מכאבים בכתף שמאל ואובחנה כסובלת מדלקת בכתף שמאל (מוצגים 52 ו-58). לפיכך, לגישתה, גם אם לא אותר קרע בגיד כתף שמאל סביר שהיה קרע שכזה. הנתבעת מדגישה את מחלותיה של התובעת, כגון מחלת הסוכרת, שסביר כי החמירו את מצבה האורתופדי. נוכח כל אלו מבקשת הנתבעת לקבוע כי נכותה המשוקללת של התובעת תוצאת התאונה הינה 24% (20% בגין חולשת יד שמאל ו-5% בגין הכתף) וכי אבדן כושר העיסוק, ככל שנגרם, אינו קשור לתאונה והיה מתרחש ממילא.

ד"ר רגב נחקר באריכות על חוות דעתו.