בפני ערר על החלטות בית משפט השלום בקריות (להלן:"
בית משפט השלום"), אשר ניתנו ביום 03/02/11 על ידי כבוד השופטת הבכירה רמה לאופר- חסון בתיק מ"י 5808-02-11 ובתיק מ"י 5852-02-11.
המשיבים נעצרו ביום 02/02/11 בחשד לביצוע עבירות של התנהגות פרועה במקום ציבורי, לפי סעיף 216(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "
חוק העונשין") והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. בנוסף נשחד משיב 1 בביצוע עבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק העונשין.
בבקשה להוצאת צו מעצר שהוגשה לבית משפט השלום, נטען כי ביום 2/2/11, בעת שצפו המשיבים במשחק כדורגל בקרית אתא התפרעו ביציע והפריעו לשוטרים במילוי תפקידם תוך דחיפתם על מנת למנוע עיכובם.
העוררת, ביקשה לשחרר את המשיבים ממעצר בתנאים הכוללים, בין היתר, הרחקתם ממגרשי כדורגל למשך 6 חודשים.
בית משפט השלום החליט לשחרר את המשיבים בתנאים, הכוללים הרחקתם ממגרשי כדורגל למשך 15 ימים, מעצר בית מלא עד ליום 06/02/11, וכן חתימת המשיבים על התחייבות עצמית בסך של 3,000 ש"ח להבטחת התנאי הנ"ל.
הערר שבפני מופנה כנגד החלטת בית משפט השלום שהורה על הרחקת המשיבים ממגרשי כדורגל למשך 15 ימים בלבד.
לטענת העוררת, בית המשפט השלום לא נתן משקל ראוי לנסיבות האירוע והתעלם מהאמור בסעיף 18 לחוק איסור האלימות בספורט תשס"ח-2008 (להלן: "
חוק איסור האלימות בספורט"), המקנה לבימ"ש הסמכות להרחיק אדם ממקום שמתקיים בו אירוע ספורט לתקופה שלא תעלה על שלוש שנים וזאת כדי לשמור על שלום הציבור. לטענתה, בית משפט השלום לא נתן גם כן, משקל לעברם של המשיבים, אשר הורחקו בעבר ממגרשי כדורגל עקב התנהגותם הפסולה.
הסנגור סבור כי אין כל ממש בערר זה. החלטת בית משפט השלום מוצדקת ואין מקום להתערב בה. הסנגור העלה טענות נוספות ביחס לסמכות קצין משטרה להרחיק את המשיבים לתקופה ארוכה יותר מזו שקבע בימ"ש שלום. הרחקה כזו תעניק לעוררת, לגישתו, את הזמן ואת האפשרות לסיים את החקירה ולבחון קיומן של ראיות לכאורה.
עוד טען, כי יש בידי המשיבים ראיות שיוצגו לעוררת, ראיות שיהיה בהן כדי להשליך על הראיות לכאורה הנטענות ע"י העוררת.
מכל מקום, המחוקק ביקש שבימ"ש יעשה שימוש בסמכותו בזהירות ובמידתיות וכי בימ"ש השלום ישם בהחלטתו תכלית זו.
אמנם הסנגור ניסה להסביר את הרקע לקריאות
"אש אש אהובה תומר עולה באש", שהשמיעו המשיבים ביחס למנוחה תת ניצב אהובה תומר, כמי ששימשה כמפקדת מרחב חיפה במשטרת ישראל והייתה, בעודה בחיים, ממונה על שמירת הסדר הציבורי במשחקי כדורגל ובאירועי ספורט, והגם שגינה בטיעוניו, אמירות אלו, אומר מייד שאינני מקבל את הסבריו.
הדברים הנ"ל כשהם נאמרים על מי שמופקד על השמירה על הסדר הציבורי, מהווים קריאת תגר כנגד הסדר הציבורי ובוודאי חמורים ומעוררים חלחלה ושאט נפש כשהם נאמרים על מי שהקריב את נפשו במסגרת תפקידו לשמור על הסדר הציבורי ותוך ניסיונו להציל חיים. דברים אלו מגלים לטעמי, סגנון מכוער של אלימות מילולית שכידוע היא תחילתה של אלימות פיזית, אלימות שתוצאותיה מי ישורנו. אני דוחה בשתי ידיים הסברים אלו ומוקיע אותם בכל לשון של הוקעה. לדאבון הלב חוסר הרגישות וההתחשבות חצתה כל גבול, כך שלא ניתן להתעלם מאמירות אלו במשחקי כדורגל בבואנו ליישם את תכלית חוק איסור האלימות בספורט.
לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית משפט השלום, בחומר החקירה ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לקבל את הערר באופן חלקי.
הסעיפים הרלוונטיים לענייננו, הינם סעיפים 17 ו- 18 לחוק איסור אלימות בספורט אשר מקנים לבית משפט סמכות למתן צו הרחקה בהתקיים תנאים מסויימים.
סעיף 17 לחוק איסור אלימות בספורט קובע כי:
"
לבקשת תובע, רשאי בית המשפט לתת לאדם צו הרחקה או הגבלה כאמור בסעיף 18, אם ראה כי התקיים אחד מאלה:
(1) האדם התנהג באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט, או שקיים לגביו חשד סביר שעבר עבירה הקשורה לספורט, או לא ציית להוראות שוטר או סדרן לאירועי ספורט;
(2) התנהגותו של האדם במהלך אירוע ספורט נותנת בסיס סביר לחשש כי הוא עלול להתנהג בעתיד באופן אלים או תוך הפרת הסדר הציבורי באירוע ספורט או להתבטא התבטאות גזענית".
בדברי ההסבר להצעת חוק איסור אלימות בספורט, בכל הקשור לסעיף 17, נאמרו הדברים הבאים: