אוביץ נ' מדינת ישראל ואח'

החלטה

בפני בקשה להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב-1892, שהגיש המבקש לבית המשפט ביום 3.11.13.

על המבקש הוטל קנס בגין עבירה מיום 4.2.10 של אי-ציות לאור אדום שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו. (דו"ח תנועה מס' 52500810131).

במקרה דנן מדובר בדו"ח שניתן עפ"י צילום במצלמה אלקטרונית של רכב הרשום על שם המבקש. לטענת המבקש לא הוא שנהג ברכב ביום ביצוע העבירה אלא אדם אחר, אליו מבקש להסב הדו"ח. לדבריו, הרכב הוחזר לחברת הליסינג כשנה לפני מועד ביצוע העבירה, והחברה מכרה אותו לאדם אחר אך לא ביצעה העברת בעלות כנדרש על פי חוק.

המבקש צירף אישור חברת "איגוד ליסינג בע"מ" (חברת הליסיניג), מיום 15.8.13, בדבר מכירת הרכב לצד שלישי, מר אור רונן, ביום 21.7.09.

עוד נטען כי במצב דברים זה, דחיית בקשתו תגרום לו עיוות דין.

הבקשה הועברה לתגובת התביעה אשר התנגדה לה וציינה, כי הקנס שולם ובנסיבות אלה, הפכה הרשעת המבקש לחלוטה וכן נוכח השיהוי הממושך בהגשת הבקשה.

דיון והכרעה

גדרי הזמן הקבועים בסעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו.

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מד"י אמר כבוד הש' רובינשטיין:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי ( נוסח משולב) תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה". ואכן, כפי שציין בית משפט השלום לתעבורה, וכפי ששב וציין בית המשפט המחוזי, על המבקש להסב דו"ח על שמו של זולתו באיחור כה ניכר, ליתן הסבר לפשר השיהוי. המבקש נמנע בשתי הערכאות להסביר מדוע איחר באופן כה ניכר בבקשתו להסבת הדו"ח, והסבר אינו בנמצא אף בבקשת רשות הערעור; גם לא הובאו "נימוקים מיוחדים אחרים" (סעיף 230). בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה , ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07/ חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 7)".

עם זאת, סעיף 230 לחוק מקנה לבית המשפט שיקול דעת להאריך את המועד להגשת הבקשה להישפט וליתן אפשרות למבקש להישפט מנימוקים שיירשמו. היינו, לשון החוק באה להורות כי אין להיעתר להודעה מאוחרת כדבר שבשגרה, אלא אם יש בפי המבקש נימוקים טובים וראויים המצדיקים את איחורו.

במקרה דנן, כתב האישום נשלח למבקש בדואר רשום ביום 16.6.10 (מספר דואר רשום RR-003964159H4). המבקש לא הגיש בקשה להסבת הדו"ח או בקשה להישפט במועד שנקבע בחוק, ואף לא בסמוך לחלוף המועד, אלא הבקשה הוגשה למעלה מ-3 שנים לאחר מועד ביצוע העבירה ורק לאחר שלחובת המבקש נצברו נקודות ונשלח אליו דיווח ממשרד הרישוי.

יתרה מזאת, לא מצאתי בבקשה נימוק של ממש לאיחור בהגשת הבקשה. הדו"ח נשלח למבקש לכתובת מגוריו הנכונה והעדכנית ולא ניתן כל הסבר מדוע לא נתקבל על-ידו דבר הדואר או באם הייתה מניעה לקבלו שאינה תלויה בו. כמו כן, המבקש לא הגיש תצהיר מטעמו של מי שנטען כי קיבל הרכב לידיו וכי הוא זה שהחזיק ברכב במועד ביצוע העבירה, ולא ניתן כל הסבר מניין ידע האחרון על הדו"ח וכיצד הגיע לידיו שובר התשלום.

מעבר לדרוש אציין, כי לא נעלמה מעיניי העובדה שהמבקש פנה לחברת הליסיניג בכתב ביום 30.12.09 והתריע על הודעות קנס שנשלחו לביתו וזאת עוד בטרם נעברה העבירה נשוא הדיון. אולם, גם אם אצא מנקודת הנחה, כי חברת הליסיניג אכן לא השיבה לפניותיו של המבקש, ניתן היה לצפות, כי ינקוט פעולות לבירור תוצאות פניותיו והסדרת נושא העברת הבעלות על הרכב ולא ישב בחיבוק ידיים. קל וחומר כאשר המשיבה המשיכה לשלוח לו מכתבי התראה/ דרישה בגין דו"חות.

ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מד"י קבע כב' הש' רובינשטיין :

" ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה; אכן, המבקש נימק טענתו בהיותו עולה לארץ- ואולם הוא קיבל את הדו"ח ושילם אותו, כלומר- ידע, ועל סימן השאלה היה להתעורר אז. דומה כי יש יסוד להנחה, שפנייתו של המבקש לבית המשפט באה רק מש"חרב הפסילה" הונפה מעל ראשו".

מהאמור בפסיקה שלעיל, עולה כי הטענה כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, אינה מצדיקה הארכת מועד להישפט בגין דו"ח. הגשת בקשה להישפט מוטלת על המבקש ולא על חברת הליסינג, והמבקש לא יכול היה להטיל האחריות האמורה על כתפיה ולצפות שהיא תפעל בעבורו בעניין הסבת הדו"ח או בפניה לבית המשפט. משלא פנה המבקש במועד הקבוע בחוק אין לו להלין אלא על עצמו.

בע"פ 7038/05 פלר נ' מד"י , קבע כבוד הש' אלון:

" הדרך בה בחר המחוקק להסדיר הליכי עבירות הקנס בסעיפים 221-230 לחסד"פ מלמדת על שמירת מהותן כ"עבירות בפלילים" תוך הקפדה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם מחד גיסא, לבין איפיונן ה"מעין מינהלי" מאידך גיסא, כאשר הנאשם הוא בעל זכות הבחירה לניתוב ההליך אם לכאן או לשם. לאמור, זכות הנאשם בכל "עבירת קנס" לדרוש כי הדברים יתלבנו בביהמ"ש- אולם זכאי הוא באותה המידה לבחור באופציה ה"מעין מינהלית" על דרך תשלום הקנס.