החלטה
לפניי בקשה להארכת מועד הגשת ערעור לפי סעיף 10 לחוק שיקים ללא כיסוי, התשמ"א-1981 (להלן –החוק). החלטתי לדחות את הבקשה, ואלה נימוקיי:
ביום 24.8.2011 נשלחה למבקש הודעה בדבר הגבלת חשבון מס' 1708238 (להלן – החשבון) בבנק המשיב (להלן גם – הבנק), החל ביום 10.9.2011. זאת לאחר שבין התאריכים 10.6.2011 – 24.8.2011 לא כובדו עשרה שיקים מסיבת א.כ.מ. בחשבון.
הבקשה להארכת מועד הוגשה ביום 23.11.2011. באותו שלב התעצמה רשימת ההגבלה לכדי 22 שיקים שלא כובדו על ידי הבנק מסיבת א.כ.מ.. המבקש טוען כי לא קיבל את הודעת ההגבלה, ומיד עם היוודע לו הדבר סבר כי ניתן לפתור את המחלוקות בינו לבין הבנק בדרך של ניהול מו"מ עם האחרון. המבקש טוען כי הוטעה על ידי המשיב לחשוב שההגבלה תבוטל, אך בדיעבד התברר כי המשיב עשה הכול על מנת שיחלפו 20 הימים בהם ניתן לערער, וכך לחסום את דרכו לפנות לקבלת סעד משפטי. ביום 13.11.11 פנה המבקש לטענתו לייעוץ משפטי ורק אז התחוור לו שביכולתו להגיש ערעור לבית המשפט, וכך עשה.
המבקש טוען כי גבוהים סיכויי ערעורו, ואם לא תתקבל בקשתו להארכת מועד ייגרמו לו הפסדים ונזקים.
הבנק מתנגד לבקשה. בתגובת הבנק נטען כי יש לדחות את טענת המבקש כי האיחור בהגשת הערעור נבע מאי-בקיאות בהוראות הדין, שכן המבקש מנהל שלושה חשבונות שונים בבנק, שניים מהם עסקיים, ומסגרות האשראי שהוקצו לו גבוהות. עוד טוען הבנק כי גם לאחר המועד בו נכנסה ההגבלה לתוקף (ביום 10.9.2011), המשיך המבקש למשוך שיקים מן החשבון כרצונו, ולכן אין לקבל את טענתו לפיה עמד חסר אונים נוכח ההגבלה.
הבנק טוען כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, משום שלשיטתו מכוון הערעור כלפי ההגבלה במקום להיות מכוון לגריעת שיקים ספציפיים מרשימת ההגבלה. עוד טוען הבנק כי נזקים שייגרמו, אם ייגרמו, למבקש כתוצאה מהגבלתו הם נזקים טבעיים להליך זה, ובכל מקרה התנהגותו של המבקש בחשבון היא העומדת ביסודם.
תקנה 5 לתקנות שיקים ללא כיסוי (סדרי דין), התשמ"ב-1981 (להלן – תקנות השיקים) קובעת כי בקשה לפי סעיף 10 לחוק תוגש תוך עשרים ימים מיום ההמצאה של הודעת ההגבלה. גם אם תתקבל טענתו של המבקש כי לא קיבל הודעה על ההגבלה, אין חולק כי תוך זמן קצר ביותר ידע על הגבלת החשבון בפועל. זאת משום שהמבקש טוען בתצהיר שהצורף לבקשה כי במשך תקופה עמד בקשר עם נציגי הבנק בניסיון "לפתור את נושא ההגבלה". יתרה מכך, ניסיון החיים מלמד כי בעל חשבון פעיל תמיד יודע, במוקדם או במאוחר, על הגבלת חשבונו, שהרי לדבר השלכות כלכליות לא פשוטות. נקודת המוצא אפוא לדיון היא שהמבקש ידע על הגבלת החשבון לכל המאוחר זמן קצר לאחר כניסת ההגבלה לתוקף.
תקנות השיקים אינן מסדירות את האופן בו יש לנהוג בבקשות להארכת מועד. בהתחשב, בין היתר, בתקנה 2(ב) לתקנות השיקים הקובעת כי בכל ענין הנוגע לבקשה שלא נזכר בתקנות השיקים יחול פרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, פשוט בעיניי כי המבחן הכללי שנקבע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, כפי שפורש בפסיקת בתי המשפט, יפה גם לענייננו. לפיכך, יאריך בית המשפט את המועד הקבוע בתקנה 5 לתקנות השיקים מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובהפעילו את שיקול הדעת הנתון לו בעניין זה יברר בית המשפט, בין היתר, את הסיבה לעיכוב, משך האיחור, מהות ההליך, הסתמכות בעל הדין שכנגד וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך בו מתבקשת הארכת המועד [בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם (2009)].
איחור בן חודשיים ימים בהגשת ערעור לפי סעיף 10 לחוק הוא איחור מהותי, הן נוכח דרישת תקנות השיקים כי ההליך יוגש תוך 20 ימים, הן בשל העובדה כי תקופת ההגבלה היא שנה אחת.
הסיבה שסיפק המבקש לאיחור מהותי זה אינה יכולה לעמוד. מקובל לומר כי "טעם מיוחד" מתקיים כאשר העיכוב נגרם כתוצאה מאירוע חיצוני להתנהלות הצדדים, ולא עקב התנהלותו של בעל דין או בא-כוחו [רע"א 10436/07 ציון נ' בנק הפועלים בע"מ, לא פורסם (2008); בש"א 6402/96 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי ואח', פ"ד נ(3) 209 (1996)]. טענת המבקש כי רק כאשר פנה לייעוץ משפטי הבין שניתן להגיש ערעור לבית המשפט אינה משכנעת, ואינה יכולה להקים עילה טובה לאיחור מהותי בהגשת ערעור זה. הטענה כי נציגי הבנק הטעו את המבקש לחשוב כי ההגבלה תבוטל ועשו כל שביכולתם על מנת שיחלוף מועד הערעור – מוטב היה שלא הייתה נטענת כלל. המבקש לא הביא שום אסמכתא לטענות אלה ואף האמור בתצהירו אינו מקים תשתית עובדתית מינימאלית וספציפית לתמיכה בטענה כללית זו.
עיון בכתב הערעור ובמסמכים אשר צורפו לו מלמד כי סיכויי הערעור לכאורה אינם טובים. קלוש ביותר הוא הסיכוי שבית המשפט יקבל את הטענה כי במקרה דנן נוצר "נוהג" של מתן אשראי מצד הבנק, המבוסס על התנהגותו במקרים קודמים, אשר יצר חובה משפטית או הנחה סבירה אצל הלקוח בדבר קיומה של חובה משפטית כאמור, שהבנק יכבד כל שיק שנמשך בחריגה ממסגרת האשראי המאושרת.
די אם אזכיר בהקשר זה את ההתראה ששלח הבנק למבקש ביום 1.8.2011 (נספח ב' לתגובת הבנק) ומכתב האזהרה מיום 20.7.2011 (נספח א' לתגובת הבנק), באמצעותם העמיד הבנק את המבקש על כך שאין הוא מקבל את מנהגו של המבקש למשוך שיקים בחשבון מעל מסגרת האשראי המאושרת ולהפקיד את סכומם לאחר מועד החיוב. גם קיומם של ביטחונות כאלה ואחרים ברשות הבנק אינו מקים ללקוח, במצב הדברים הרגיל, טענה טובה כי נוצרה אצלו הנחה סבירה, לפיה הבנק חייב לפרוע שיקים שנמשכים מהחשבון בחריגה מן המסגרת המאושרת.
בכל מקרה, הטענה לפיה בנק אינו רשאי להפסיק להקצות ללקוח מסגרות אשראי זמניות היא טענה הנטענת חדשות לבקרים על ידי לקוחות בערעורים לפי חוק שיקים ללא כיסוי, אך בתי המשפט אינם נוטים לקבלה [רע"א 10683/07 מטאניס מיכאל חב' לבניין ועב' אבן בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, לא פורסם (2007); ע"א (ת"א) 4300/98 מ.צ.י.ג.ה. בנין והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, לא פורסם (1998)].
סיכום
דינה של הבקשה להארכת מועד להידחות. אך משום שהבנק לא הגיש תגובתו לבקשה זו במועד שקבעתי, לא אעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ז כסלו תשע"ב, 12 דצמבר 2011, בהעדר הצדדים.