החלטה
לפניי בקשה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופט ישי קורן) שניתן ביום 12.11.2013 במסגרת ת"א 15306-02-12. בית המשפט קמא קיבל את תביעת המשיבה, חברת אחד העם 20 בע"מ, לפינויים של המבקשים מחנות בבניין לשימור הנמצא ברחוב אחד העם 20, פינת רחוב הרצל 2 בתל אביב, הידוע כגוש 7245 חלקה 1 (להלן: "החנות", "הבניין" בהתאמה) לפי סעיף 131 (10) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב – 1972 (להלן: "החוק").
בית המשפט קמא קבע כי המבקשים יפנו את החנות עד ליום 15.05.2014 וזאת כנגד קבלת דמי פינוי מהמשיבה בסך של 1,200,000 ₪, סכום העולה על שווי הבעלות במושכר.
המבקשים טוענים כי יש להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד למתן פסק הדין בערעור. לדידם, נפלו טעויות שונות בפסק דינו של בית המשפט קמא, הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית ולכן סיכויי הערעור טובים. עוד טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, היות ופינויים מהמושכר יותירם ללא פרנסה וללא יכולת קיום כלכלית, בעוד שנזקי המשיבה הם מינוריים בלבד.
המשיבה מתנגדת לבקשה בשל השיהוי הניכר שנפל בבקשה, וכן בשל סיכויי ההצלחה הנמוכים בערעור, כמו גם לנוכח טענתה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, מן הטעמים שיפורטו להלן.
ראשית לכל, הבקשה לעיכוב ביצוע הוגשה רק ביום 03.04.2014 - כחמישה חודשים לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, ולמרות שהערעור הוגש עוד ביום 09.01.2014.
כעולה מתגובת המשיבה, במהלך תקופה זו גם קיבלו המבקשים כמחצית מדמי הפינוי אשר נפסקו על ידי בית המשפט קמא.
שיהוי זה כשלעצמו עשוי להעיד על כך, שמידת הפגיעה במבקשים כתוצאה מפסק הדין אינה כה רבה:
"... השתהות המבקשים בכל הקשור לבקשה – הגשתה חודש לאחר מתן ההחלטה השנייה, והתמהמהות בת שבועיים במסירת ה"עדכון" לפיו בית המשפט המחוזי החליט לדחות את בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה לו – מלמדת לכאורה על כי מידת הפגיעה במבקש 1 כתוצאה מן הסעד הארעי, אינה כה רבה, כנטען על ידם".
(רע"א 81/08 עשהאל נ' פרטוש-תמיר (פורסם בנבו, 16.3.08).
לגופו של ענין, הכלל באשר לבקשות לעיכוב ביצוע הוא כי בעל דין שזכה בהליך זכאי לממש את פירות זכייתו, והגשת ערעור כשלעצמה לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים. על המבקש עיכוב ביצוע להוכיח שני תנאים מצטברים: כי סיכויי הערעור שלו טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, במובן זה שביצוע פסק הדין, טרם הכרעה בערעור, יגרום לו נזק שאינו ניתן לתיקון כספי אם בסופו של דבר יזכה המבקש בערעורו. עוד נקבע כי בין שני תנאים אלה קיימים יחסי גומלין המכונים "מקבילית הכוחות", כך שככל שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש ניתן להקל בדרישה השנייה להוכחת סיכויי הערעור ולהיפך (ע"א 1626/11 ברש נ' שר (מאגר נבו, 2.5.2011); ע"א 856/12 צרפתי שמעון בע"מ נ' פרחי ביקל בע"מ (מאגר נבו, 12.2.2012)).
יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה העניקה למאזן הנוחות את משקל הבכורה מבין שני התנאים אשר על המבקש לעמוד בהם במסגרת בקשתו לעיכוב הביצוע (ע"א 1256/13 האפוטרופוס על נכסי נפקדים נ' אזורים בנין (1965) בע"מ (21.7.2013); ע"א 3368/13 אי.פי.טי מוצרי מתכת בע"מ נ' עו"ד אמיר פלמר (25.6.2013).
בענייננו, לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים, במובן זה שאם יבוצע פסק הדין והם יפונו מהחנות, ייגרם להם נזק בלתי הפיך שאיננו ניתן לתיקון כספי. ראשית לכל, נפסקו לטובתם של המבקשים דמי פינוי בסכום בלתי מבוטל, העולה על שוויו המוכח של הנכס שיפנו. לענין זה נתן בית המשפט קמא משקל מיוחד לנסיבות האישיות של המבקשים עת שקבע את דמי הפינוי בסכום שקבע. שנית, עסקינן בנכס עסקי ולא בדירת מגורים. ראה לעניין זה, א.גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, 2009) ע' 678:
"לא הרי פינוי אדם מדירת מגוריו כהרי פינויו מנכס עסקי. למרות שקיימת אפשרות שהנכס יושכר לאדם אחר מדובר, בסופו של יום, בנזקים כספיים שחזקה על המשיבה כי תוכל לפצותו בגינם כראוי".
ראה גם רע"א 5775/10 פלאפל אוריון בע"מ נ' פנינה מלכה (פורסם בנבו, 4.8.2012)):
"בעניינו, משמש הנכס נושא המחלוקת כמסעדה לממכר מזון מהיר. על אף שאין להקל ראש בהשלכותיו של הפינוי, הרי שכפי שנפסק, אין דין פינוי של נכס עסקי כדין פינוי של נכס מגורים, זאת בשל ההשלכות החמורות בהרבה שמעורר, בדרך כלל, האחרון ..."
בשל ההבדל בין נכס מגורים לנכס עסקי, עיכוב ביצועו של פינוי נכס עסקי יינתן במשורה ובמקרים חריגים בלבד:
"עיכוב ביצועו של פינוי נכס עסקי, יינתן במשורה, במקרים חריגים שבהם יקשה עד מאוד לפצות על נזקים העלולים להיגרם, והיד קפוצה יותר מאשר בדירות מגורים, מטבע הדברים; 'והגם כי אין להקל ראש בהשלכותיו של פסק הדין על עסקיהם של המבקשים, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בנזק בלתי הפיך'..." (רע"א 5093/13 יקוטי נ' מילוטל ירקות מוקפאים בע"מ (פורסם בנבו, 18.7.2013)).
גם מבחינת סיכויי ההצלחה בערעור, הרי שאלה, מבלי לקבוע מסמרות, אינם נחזים להיות גבוהים במידה שמטה את הכף לטובת עיכוב הביצוע. עסקינן בעילת פינוי לפי ס' 131(10) לחוק, ולכן אף אם אניח לטובת המבקשים כי המשיבה היא שיזמה את השינוי הניכר והיסודי, והיא אף יזמה שינוי אך ורק בחלק הבנין שבו נמצאת חנותם של המבקשים (יחד עם חנויות נוספות), ולא בשטח אחר של הבנין, הרי שלכאורה אין בכך ולא כלום שעה שמדובר אכן בשינוי ניכר, שניתן לגביו היתר בניה. גם דמי הפינוי המאוד נכבדים שנפסקו לטובת המבקשים, מאזנים במידה רבה את התוצאה הקשה מבחינתם.