פסק דין
1.עניינו של פסק דין זה, תביעה שהגישה הגב' רות אדרי (להלן: "התובעת") בעקבות החלטת פקיד תביעות מחודש יוני 2011, הדוחה את תביעת התובעת שהוגשה בחודש יוני 2011 לתשלום דמי תאונה בעקבות תאונה מיום 12.7.08 (להלן: "ההחלטה").
2.כמפורט בהחלטה, תביעת התובעת לתשלום דמי תאונה נדחתה בנימוק כי היה על התובעת להגיש את התביעה לתשלום דמי תאונה בתוך 90 יום מיום התאונה; ואלה הסתיימו ביום 10.10.08. כאמור בהחלטה, הוגשה התביעה לתשלום דמי תאונה קרוב לשנתיים לאחר יום התאונה, מבלי שהתקיימה סיבה אשר מנעה מהתובעת להגיש את תביעתה במועד הנקוב בחוק. בנסיבות הללו נדחתה תביעת התובעת לתשלום דמי תאונה על הסף.
3.בתביעה נשוא פסק דין זה טענה התובעת כי לא היה מקום לדחות את התביעה לתשלום דמי תאונה על הסף, מקום שנמנעה מלהגיש את התביעה במועד שנקבע בחוק מסיבות רפואיות – משהייתה מוגבלת בניידות בשל התאונה ונתונה במצב נפשי קשה. בנוסף ולחילופין טענה התובעת, לאיחור בהגשת התביעה, בשל אי ידיעת זכויותיה, זאת משלא דאג הנתבע ליידע את ציבור המבוטחים על זכויותיו, והיא בכללם.
4.בדיון שהתקיים בתביעת התובעת ביום 30.11.2011, ניתנה לתובעת האפשרות להציג כל מסמך רפואי שתראה לנכון, עד ליום 1.1.2012, המעיד כי לא הייתה פנויה לטפל בענייניה בעקבות התאונה מיולי 2008. עוד נקבע, כי פסק הדין יינתן על בסיס המסמכים שהגישו הצדדים, לרבות מסמכים רפואיים נוספים שתגיש התובעת - וטענות הצדדים בכתבי הטענות.
5.ביום 28.12.2011 הגישה התובעת אסופה של מסמכים רפואיים אשר לטענתה מעידים כי לא הייתה פנויה לטפל בענייניה בשל מצבה הרפואי, אשר תואמים למסמכים אשר הוגשו על ידי הנתבע והמצויים בתיק המוצגים.
6.בהתאם ניתנה החלטה ביום 11.1.2012 להעברת התיק למותב למתן פסק דין על יסוד המסמכים הרפואיים שהוגשו לתיק בית הדין וטענות הצדדים בכתבי הטענות.
7. סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה-1995 קובע, כי תביעה לגמלה לדמי תאונה תוגש תוך 90 יום מיום התאונה. הסעיף ממשיך וקובע, כי לנתבע שיקול דעת להכיר בתביעה לתשלום דמי תאונה אשר הוגשה לאחר חלוף 90 יום מיום התאונה "בגלל סיבה שמנעה מהמבוטח הגשת תביעה במועד, ובלבד שהתביעה הוגשה תוך 90 ימים מהיום שחדלה להתקיים הסיבה האמורה".
8.משנדרש בית הדין הארצי להוראת סעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעה ההלכה לפיה רשאי המוסד לביטוח לאומי לקבל תביעה שהוגשה לאחר חלוף 90 ימים מיום התאונה, רק אם הייתה קיימת סיבה אובייקטיבית אשר מנעה מהמבוטח הגשת תביעה במועד (ראה: עב"ל 1221/04, אחמד עומאר נ' המוסד לביטוח לאומי). עוד נקבע כי אי ידיעת החוק איננה מהווה טעם להארכת מועד להגשת תביעה (ראה: עב"ל 561/05, נוח בן עמי נ' המוסד לביטוח לאומי).
9.אשר על כן ולענייננו, אין מקום לקבלת טענת התובעת ולפיה אין מקום לדחות את תביעתה לתשלום דמי תאונה על הסף, בשל הגשת התביעה לאחר חלוף המועד שנקבע בחוק מהנימוק כי לא הייתה מודעת לזכויותיה במסגרת חוק הביטוח הלאומי, ובכלל זה לזכות לקבלת דמי תאונה ולחובה להגשת התביעה לדמי תאונה, בתוך 90 יום מיום התאונה.
10.מהמסמכים הרפואיים שצרפה התובעת עולה כי לא הייתה מניעה רפואית אובייקטיבית להגשת התביעה לתשלום דמי תאונה, בתוך המועד שנקבע להגשתה, על פי סעיף 157 לחוק. בהקשר זה יש לציין את העובדות הבאות:
א.התובעת היתה מאושפזת בבית החולים קפלן למשך יומיים, בין 12.7.08-13.7.08.
במכתב השחרור צוין כי התובעת סבלה מכאבי גב עליון וטופלה במשככי כאבים. בצילומים של עמוד השדרה המותני ועמוד השדרה הגבי, הודגם מבנה תקין של החוליות. שבר דחיסה אובחן שבר דחיסה של חוליה D8.
התובעת סבלה מהגבלה בתנועות כיפוף אך שוחררה לביתה כבר בתאריך 13.7.08 "במצב טוב ויציב".
ב.התובעת שהתה בחופשת מחלה לפי אישורי מחלה, עד לתאריך 30.9.08.
ג.התובעת המציאה חוות דעת בתחום האורטופדיה המצביעה על קשיי תפקוד של התובעת, באופן מתמשך.
כך התובעת דיווחה על כאבים באזור עמוד השדרה הגבי, על קשיים בניהול משק הבית, ביצוע פעילות גופנית או יציאה לנסיעות ממושכות.
לתובעת נקבעו 15% נכות צמיתה.
עם זאת על פי בדיקת המומחה הרפואי, ד"ר אריאלי אריה, ממרץ 09' התובעת "הולכת ללא צליעה".
11.לכך יש להוסיף כי בחודש ספטמבר 2008 הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי אבטלה שהתקבלה. במסגרת התביעה לתשלום דמי אבטלה התייצבה התובעת ונרשמה כדורשת עבודה בלשכת התעסוקה (ראה מפת התייצבות בשירות התעסוקה לחודשים ספטמבר, אוקטובר ונובמבר 2008, נ/4 לתיק המוצגים). עובדה שעומדת בקנה אחד עם הרישומים הרפואיים המלמדים כי לא הייתה מניעה אובייקטיבית להגשת התביעה בתוך פרק הזמן של 90 יום שלאחר יום התאונה.