אדיר עו"ז שירותי כח אדם בע"מ נ' אייל ד. אבן ושיש בע"מ ואח'

החלטה

כללי

1.        מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא (כב' השופטת בר-אשר), מיום 8.12.11 (להלן – "ההחלטה") בתיק ת"א 12760/09 מאוחד עם ת"א 18967-06-10, לפיה, התיר למשיבה 1 (להלן – "המשיבה") לתקן את תצהיר עדותה הראשית ולהגיש תצהירים נוספים במתכונת שקבע.

רקע עובדתי ודיוני

2.        בבית משפט קמא מתבררות תובענות כספיות הדדיות של הצדדים. בתחילה, הוגשה תביעה שטרית של המבקשת כנגד המשיבים. מנגד, הוגשה תביעת המשיבה כנגד המבקשת. משלא הוגש כתב הגנה על ידי המשיבים 2 ו-3, ניתן בעניינם פסק דין. במהלך הדיון הורה בית המשפט על הגשת תצהירי עדות ראשית. תחילה, הגישה המשיבה את תצהיריה ולאחריה המבקשת, זאת, בשים לב לכלל היפוך נטל הראייה נוכח עילת התביעה השטרית. בהמשך, בוטל פסק דין שניתן כנגד המשיבים 2 ו-3, והדיון בעניינם אוחד עם הדיון בעניינה של המשיבה. בשלב זה ביקשה המשיבה לתקן את תצהיריה ובית המשפט נעתר לבקשתה ובנוסף, נוכח ביטול פסק הדין בעניינם של המשיבים 2 ו-3, התיר הגשת תצהירים נוספים בסדר "הרגיל". המבקשת פנתה בבקשה לביטול ההחלטה, ואולם בקשתה נדחתה, בהחלטת בית משפט קמא מיום 16.2.12. על כך מלינה המבקשת. לטענתה, בית משפט קמא שינה בהחלטתו את סדר הבאת הראיות, אף שלא נתבקש לעשות כן ובדרך זו נפגעו זכויותיה הדיוניות. נוכח האמור הוגשה הבקשה לרשות ערעור על ההחלטה.

3.        לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שאין היא מצריכה תשובה ודינה להידחות, מבלי להיזקק לתשובת המשיבים.

4.        בטרם נידרש לבקשה, לגופה, נדמה, כי יש מקום להתייחס לעניין מקדמי בדבר האפשרות לדחות את הבקשה על הסף, לאור ההנחיה הקבועה בצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009 (להלן – "הצו"). סעיף 1 לצו קובע כי: "לא תינתן רשות ערעור על החלטה מן הסוגים המפורטים להלן: (6) החלטה בעניין סדר הבאת עדויות ...".

5.        עיון בהחלטה מעלה, כי, אין מקום להיזקק לבקשה, מהטעם שטענות המבקשת, עניינן "סדר הבאת הראיות" (סעיף 1(6) לצו). כפי שנקבע, "... נראה כי המטרה [של הצו – מ.ב] היא קיומו של רצף דיוני במסגרת ניהול הליכים בפני ערכאה מסוימת. הצו מצמצם את המקרים בהם ניתן להעניק רשות ערעור. הרשימה שבצו כוללת בין היתר: ... מדוגמאות אלה ניתן ללמוד כי רצה מחוקק המשנה למנוע מצב שההליך 'ייתקע' בעקבות בקשת צד למתן רשות ערעור בנושא שאינו מהותי, אפילו מבחינה דיונית, ואשר אינו מצדיק את עיכוב ההליך וסירבולו" (בש"א 5692/10 פלונית נ' פלוני, 9.11.2011). אכן נכון, יש להבחין בין החלטת ביניים בעלת אופי בלתי הדיר (למשל, החלטות בנושא סעד זמני או חיסיון), שהיא בעלת השפעה מכרעת על עצם קיומו של ההליך (רע"א 999/12 פלונית נ' פלונית, 8.3.2012) לבין החלטה בעלת "... אופי דיוני – ניהולי מובהק, העוסקת בעניין שאינו מהותי" (רע"א 7471/09 איי.די.בי. חברה לפיתוח בע"מ נ' יעל כבירי שמיע, 20.10.2009). הבחנה זו נזכרה בהחלטות דומות של בית משפט העליון, הנשענות על התכלית המונחת ביסוד הצו (ראה למשל: רע"א 10083/09 דן חברה לתחבורה ציבורית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, 9.8.2010).

6.        בענייננו, ההחלטה בדבר סדר הבאת הראיות הינה בעלת אופי דיוני-ניהולי מובהק ולא החלטה העוסקת בעניין מהותי, כגון: עיכוב הליכים. אמת, הצו עוסק בבקשות למתן רשות ערעור על החלטת ביניים וניתן, אם יהיה צורך בכך, להשיג עליה, במסגרת הליך הערעור על התוצאה הסופית (רע"א 6269/11 סלמאן חמדאן נ' עזבון המנוח נסרי וקים ז"ל, 22.11.2011). על כן, אין הצדקה לאפשר ביקורת ערעורית על ההחלטה, כל עוד ההליך מתנהל (רע"א 1181/11 רמי ישי נ' שמואל יעיש, 12.7.2011; ראה והשווה רע"א 3744/11 אביבי בוזגלו נ' מינהל מקרקעי ישראל, 18.5.2011; רע"א 1443/11 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' צ. ר. הירש – שיווק (1993) בע"מ, 22.5.2011) ולא מצאתי, בכל הכבוד, כי דחיית הדיון בה, לסוף ההליך, ככל שיידרש, תשפיע באופן משמעותי ומהותי על תוצאת ההליך המשפטי, בבית המשפט קמא ותגרום נזק בלתי הפיך למבקשת.

7.        יחד עם זאת, הנני סבור כי יש לדחות את הבקשה, מטעם נוסף ומבלי להיזקק לתחולה ישירה של הצו, בענייננו, זאת נוכח טיבה של ההחלטה והיותה מצויה בגדר שיקול הדעת הנתון לבית משפט קמא, בדיון בהליכים שלפניו. כידוע, ההכרעה בשאלת מתן רשות ערעור על "החלטה אחרת" תיקבע בהתאם "למידתו ולעוצמתו של הצורך בהכרעה מיידית בשאלת נכונותה של החלטת הביניים" (רע"א 7682/06 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' חיים אלוש, 25.6.2007). לפי אמת מידה זו, רשות ערעור תינתן בדרך כלל במקרים שבהם אם לא תינתן הכרעה בתוך פרק זמן קצר, יקשה להשיב את המצב לקדמותו מבחינת זכויות הצדדים מאוחר יותר; או במקרים שבהם מתן רשות ערעור עוד טרם פסק הדין הסופי מוצדק מבחינת היעילות הדיונית ועשוי לחסוך זמן שיפוטי יקר. במרביתם של המקרים, אין זכויותיהם של הצדדים או יעילות הדיון נפגעים כתוצאה מדחיית ההכרעה ממכלול השגותיהם של הצדדים עד לאחר מתן פסק דין סופי. ההלכה היא, כי במקרים כגון אלה יש להמתין עד למתן פסק הדין הסופי, שלאחריו ניתן יהיה להגיש ערעור בזכות על כלל הכרעותיה של הערכאה הדיונית. רשות לערער בטרם ניתן פסק דין סופי תינתן רק במקרים שבהם ישנם טעמים מיוחדים המצדיקים זאת (לסקירת ההלכה, ראה: רע"א 6514/10 פלוני נ' ד"ר אהוד רוזנר, 22.5.2011).

8.        במקרה דנן, לא נמצא טעם מיוחד שיצדיק להקדים את הדיון בטענות המבקשת ומשכך, אין מקום לסטות מן הכלל, לפיו תידחה ההכרעה בהשגת המבקשת על ההחלטה, בעניין סדר הבאת הראיות, עד למתן פסק הדין הסופי (רע"א 4846/11 בר עידן ייצור ופיתוח בע"מ נ' אשר אברג'יל, 10.8.2011).