אדיר נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ

החלטה

המבקש הגיש בקשה לתיקון 'טעות סופר' שנפלה בפסק הדין אשר ניתן ביום 31/3/11 על ידי הוספת שני רכיבים כספיים אשר נשמטו ממנו: החזר חלקו של המבקש בשכר טרחת המומחה מטעם בית המשפט; ותשלום מע"מ בגין שכר טרחת עורך-דין.

המשיבה הגישה תגובה ובה התנגדה לבקשה.

להקלת הדיון אתייחס לכל אחד משני הרכיבים בנפרד.

החזר הוצאות משפט:

המבקש טוען, כי שילם למומחה מטעם בית המשפט סך של 3,600 ש"ח, בגינו הוא זכאי להחזר מאת המשיבה.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי מדובר בשינוי מהותי שאין להיעתר לו. המשיבה הוסיפה, כי הסכום הנ"ל מהווה רק מחצית משכר הטרחה ששולם בזמנו למומחה בגין חוות הדעת הראשונה, ואילו היא נשאה במחצית השניה וכן במלוא שכר הטרחה בגין יתר חוות הדעת.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני דוחה את הבקשה ביחס לרכיב זה, שכן לא מדובר בהשמטה מקרית של סכום כלשהו מפסק הדין. יתרה מכן, התיקון המבוקש מהווה תיקון מהותי של פסק הדין שאין לעשותו לאחר שבית המשפט קם מכיסאו.

יש להדגיש, כי במסגרת הסיכומים של המבקש הלה לא תבע החזר של הסכום האמור, וגם בכך די כדי להצדיק את דחיית הבקשה.

תשלום מע"מ בגין שכר טרחת עורך-דין:

המבקש טוען, כי יש להוסיף את רכיב המע"מ על הסכום המגלם את שיעור שכר הטרחה שנפסק לטובתו (13% מסכום הפיצויים), והפנה לשם כך לסעיף 5 לכללי לשכת עורכי הדין (תעריף מקסימאלי לשכר טרחה בטיפול בתביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) תשל"ז- 1977 (להלן – "כללי לשכת עורכי הדין"), בו נקבע כי:

"לשיעורים אשר נקבעו בכללים אלה יתווסף מס ערך מוסף שבו נתחייב עורך הדין לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו – 1976".

כמו כן מפנה המבקש לדברי ההסבר לתיקון האחרון של תקנה 512(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – "התקנות"), ולפיו: "מוצע לקבוע באופן ברור כי כאשר בית המשפט יפסוק את סכום שכר הטרחה, יהיה זה הסכום הכולל, ועליו לא ייווסף סכום מע"מ". על בסיס האמור בדברי ההסבר טוען המבקש, כי הוראת התקנה הנ"ל חלה מקום בו פסק בית המשפט שכר טרחה בסכום נקוב, להבדיל משכר טרחה לפי אחוזים כי אז אין לתקנה כל תחולה.

המבקש צירף פסק דין אשר ניתן בבית משפט השלום בחיפה ע"י כב' השופטת א' פריאל (ת.א. 18530/07 שץ נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב, ניתן ביום 10/04/11) אשר דן באותה שאלה ממש ובו נקבע, כי אין בתיקון הנ"ל של התקנות כדי לשלול מסמכותו של בית המשפט לפסוק את רכיב המע"מ על שכר טרחת עו"ד.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי מדובר בשינוי מהותי של פסק הדין. עוד טוענת המשיבה כי הוראת התיקון של תקנה 512(ג) לתקנות היא ברורה ואינה מאפשרת פסיקת רכיב המע"מ.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בפסק הדין אליו הפנה המבקש, נחה דעתי לדחות את הבקשה גם בקשר לרכיב דנן.

תקנה 512(ג) לתקנות לאחר התיקון משנת תשע"א מעגנת את האיסור הרלוונטי לענייננו, וזו לשונה:

"פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע".

הפניה לדברי ההסבר העומדים בבסיס התיקון של התקנה הנ"ל, מהם משתמע לפי שיטת המבקש, כי בית המשפט יפסוק את סכום שכר הטרחה כסכום הכולל את רכיב המע"מ, ולכן אין תחולה לתקנה מקום בו מדובר בשכר טרחה לפי אחוזים, אין בה כדי לסייע, וזאת משני נימוקים: ראשית, איני מוצאת כל נפקות לשוני בין פסיקת שכר טרחה בסכום נקוב לבין פסיקתו לפי שיעור מסוים – כפי שנעשה בעניינו של המבקש – שכן גם בעת קיום פסק דין הכולל שכר טרחה לפי אחוזים, יש לעשות חישוב של הסכום המבטא את האחוז שנפסק, ובהתאם לכך מבוצע התשלום.

שנית, לשון התקנה היא ברורה ואינה משתמעת לשני פנים, ולפיה האיסור האמור לגבי המע"מ חל הן על הוספתו לשכר הטרחה והן על הכללתו בשכר הטרחה שנפסק, כך שלא ניתן לעקוף את הוראת התקנה בדרך של הכללת רכיב המע"מ בתוך הסכום הפסוק. לפיכך, אם משתמעת בדרך כלשהי סתירה בין דברי ההסבר לתיקון, המתייחסים לפסיקת 'סכום כולל', לבין האמור בתקנה 512(ג) לתקנות האוסרת על פסיקת מע"מ בגין שכר טרחה – אזי יש להעדיף את לשון התקנה.