אדוואר ואח' נ' הוד ואח'

פסק דין

1.התובעת הינה בעלת דירה ברח' שלום א"ש בתל אביב, אשר שימשה שנים רבות בתפקיד נציגת ועד הבית של אותו בניין. בגין תפקידה זה קיבלה התובעת, במהלך השנים האחרונות, משכורת של 1,000 ₪. הבניין מונה 48 משפחות. באחת הדירות מתגורר הנתבע, בדירת אימו ז"ל. במשך שנים התנגדו הנתבע ואמו ז"ל לתשלום המשכורת לתובעת, אך מחאותיהם לא הועילו, מאחר ואסיפת הדיירים אישרה זאת.

2.בגין התנגדות האם למשכורתה של התובעת, סירבה האם לשלם תוספת של 20 ₪ למיסי הועד החודשיים, לאחר פטירתה, מתחילת שנת 2010 חדל הנתבע מתשלום מיסי הוועד לחלוטין.

3.ביום 22.4.10 בשעה 22.00 לערך, צלצלה התובעת בפעמון דירתו של הנתבע. כאשר פתח הנתבע פתח צר בדלת, שאלה אותו מתי ישלם את חובו. לטענת התובעת, פנה אליה הנתבע בקול גבוה, ודרש ממנה כי תקשיב לדבריו. בתשובה, ענתה לו כי תקשיב להם רק לאחר שישלם את חובו לוועד, ואז טרק הנתבע את דלתו בפניה.

4.לגרסת התובעת, בעודה בהלם, צלצלה אצל שכנתה, אותה ביקרה קודם לכן, וכשפתחה השכנה את הדלת, סיפרה לה כי הנתבע טרק את דלתו בפניה. תוך כדי כך, פתח הנתבע את דלתו ושאג בקולי קולות כלפי התובעת: "את גנבת, את גנבת 80,000 ₪ מהקופה." בעקבות אמרות אלה, נגרמו לתובעת עוגמת נפש וצער מרובים. בגין כך, הגישה את תביעתה כנגד הנתבע וטוענת כלפיו כי הוציא במזיד ומתוך כוונה להשפילה, לשון הרע- כנגדה.

5.לנתבע טענות רבות כנגד התובעת. לשיטתו, עשתה שימוש בכספי הוועד לצרכיה, ואף נמנעה מתשלום מיסי הוועד בעצמה. באותו ערב, צלצלה בדלת ביתו בשעה 22.40 ודרשה ממנו את מיסי הוועד. בתשובה, דרש ממנה לתקן את דלת האינטרקום של הבניין., והיא מצידה דרשה כתנאי לכל דבר- תשלום החוב לוועד. לאחר שסגר בפניה את דלת הדלת, חרף התנגדותה, שמע אותה צורחת ומקללת : "הוא משוגע", "הוא דפוק לגמרי", ואף צלצלה בשנית ודפקה בחוזקה על דלת דירתו.

6.לגרסתו, חזרה התובעת על האמירות המבזות בנוכחות השכנים. לנוכח מסכת הגידופים איבד הנתבע את עשתונותיו, והשיב לתובעת כי משיכת משכורת מהקופה הציבורית ואי השבת כספי תיקון מכוניתה לוועד הבית, מבחינתו, "כמוהם כגניבה". לטענתו, החלה התובעת לצרוח עליו, בקולי קולות, על מנת שישמעו השכנים, לעגה לו, כינתה אותו בשמות גנאי: "שקרן", "אתה לא גבר, אתה אשה" "יצאת כמו אמא שלך" והוא אף השיב לה ,"אם אני שקרן, את גנבת." עוד טען כי לא היתה זו הפעם הראשונה ששמע אותה מחרפת ומכפישה אותו.

7.לטענת הנתבע, הדברים שאמר אינם הוצאת לשון הרע אלא דברי ביקורת שנאמרו ב"עידנא דריתחה", עוד טען כי הדברים שאמר נכונים ולפיכך קמה לו, ביחס לאמירות אלו, שיש בהן עניין ציבורי ניכר, הגנת אמת בפרסום.

עוד הוסיף כי הדברים נאמרו על ידו בתום לב, כי היתה בהם הבעת דעה על אופן מילוי תפקידה של התובעת, כי היחסים בינו לבינה, בתפקידה, הטילו עליו חובה חוקית מוסרית וחברתית לומר את הדברים, וכי הם נאמרו כתגובה ללשון הרע שנעשתה ע"י התובעת, קודם לכן. בנוסף טען כי הדברים שנאמרו בתום לב, לא חרגו מתחום הסביר, בנסיבות העניין.

8.בכך לא די, הנתבע הגיש תביעה נגדית בה טען כי הנתבעת שכנגד האשימה אותו ואת אימו ז"ל בזיוף מסמכך, בעת שחתמו בשם וועד הבית בפנייה לעיריית תל אביב. לטענתו, יייחוס בצוע עבירה פלילית לאדם הינה הוצאת לשון הרע. לתביעתו הנגדית צירף התובע שכנגד מסמכים הכוללים, בין היתר, את מכתבה של הנתבעת שכנגד אל משפחתו, פניית פקיד היערות מטעם משרד החקלאות בתלונה על "גיזום חריף" שכמוהו ככריתה, המהוה עבירה פלילית, פנייתה של האגודה לתרבות הדיור לנתבעת שכנגד, כי אין היא רשאית לממן את דמי טיפול הרכב שלה מכספי קופת הנציגות, אפילו אם היה ניתן להוכיח כי החבלה הזדונית בו נעשתה בזמן מילוי תפקידה כחברת הנציגות, והודעה לדיירי הבית בדבר רצונם של שני חברי הוועד לפרוש מתפקידם, לנוכח התנגדות חלק מהדיירים להשקיע כספים בשיפוץ הבית. באותה הודעה, נקטו המתפטרים בשמות הדיירים ה"סרבנים" בין היתר הוזכר שם שמו של "אשר הנוכל".

9.בתשובה, טענה הנתבעת שכנגד כי קיבלה את תשובת העיריה לתיבת הדואר שלה, לפניה שלא נעשתה על ידה. לגרסתה, כתבה לתובע שכנגד ולאמו ז"ל מכתב תלונה, משום שחשדה כי הם אלו שפנו לעירייה, וכי פנייתה זו לא נעשתה ברבים. עוד טענה כי כאשר דרשו ממנה השניים להתנצל, לאחר שלשכנים נודעו האשמותיה, עשתה זאת ברבים.

10.הצדדים הגישו תצהירים לתמוך גרסותיהם. התובעת חזרה בתצהירה על האמור לעיל, והוסיפה תצהירי שכנים רבים המהללים ומשבחים אותה ואת פועלה בבניין, ומבקרים את התנהגותו של הנתבע. רק שניים מהם שמעו את המריבה הקולנית. גב' סיני, שהתובעת התארחה אצלה קודם לכן, הצהירה כי התובעת סיפרה לה כי הנתבע החוצפן טרק בפניה את הדלת, ועוד קודם שהגיבה המצהירה על הדברים, פתח הנתבע את דלת דלתו וצעק לתובעת, כי היא גנבת. העדה מציינת כי היא והנתבע מתגוררים באותה קומה. לא נכתב על ידה כי ראתה את הנתבע אלא רק שמעה את דבריו. המצהירים הנוספים, משפחת ווסר, כתבו כי שמעו את צעקות הנתבע ואז פתחו את דלת ביתם.

11.הנתבע הגיש אף הוא תצהירי שכנים: יצחק אשר שכתב "אני ראיתי את גאולה אדוארד צועקת כלפי אבירם הוד, בנוכחות שכנים נוספים שהיו במקום : "הוא משוגע" "הוא דפוק בשכל". כמו כן שמעתי את גאולה אדוארד מטיחה באברהם הוד: "אתה שקרן בן שקרן." עוד הוסיף העד בתצהירו כי גם הוא נכווה מהתנהגותה הפוגעת של התובעת אשר תלתה על דוח המודעות של הבניין מודעה בה כינתה אותו "אשר הנוכל." גם עד זה אישר את טענות הנתבע כנגד התובעת הנוטלת לעצמה משכורת מכספי הדיירים ובמשיכת כסף לתיקון מכוניתה.

12.מצהיר נוסף, דוד הרוש, אישר את הטונים הגבוהים של הוויכוח, ואת צעקותיה של התובעת. עוד הזכיר מכתב שכתבה התובעת, בו האשימה את אמו המנוחה של הנתבע בזיוף חתימת וועד הבית בפניה לעיריית תל אביב. גם מצהיר זה טען כנגד התובעת כי היא נוהגת לרכל, לאיים ולהפיץ כינויי גנאי.

בנוסף לתצהיר הנתבע עצמו, צורפו תמלילי שיחות שהוקלטו ע"י מר אשר כחצי שנה לאחר האירוע. בשיחה הראשונה, מדווחת התובעת למר אשר כי היא הגישה, או מתכוונת להגיש תביעה נכגד הנתבע, ומספרת לו על האירוע. באותה שיחה, הודתה התובעת בפני איש שיחה כי אמרה לנתבע "שקרן בן שקרן" והתובעת מסבירה כי אמרה זאת כתגובה להאשמתו של הנתבע כלפיה כי היא נוכלת.

13.שיחה נוספת התנהלה בין מר אשר, לבין שכנה אחרת, מרים סיני. המשוחח, שבא מטעמו של הנתבע, מנסה לדובב את השכנה בקשר לארוע, אך היא לא אישרה ששמעה את הדברים שנאמרו בו.באותו יום, הקליט המצהיר שיחה נוספת, שנערכה בינו לבין דודו הרוש והתובעת. באותה שיחה אישר מר הרוש את גרסת הנתבע ואמר: "מה, השופט יצחק. זה לא יגיע לבית המשפט. הוא יתבע אותה נגדית ושניהם יגיעו לבית המשפט ושניהם ישלמו לבית משפט הוצאות ושכר טרחה והכל ושניהם יצאו בוכים. זה בטוח. כי אין פה עילה לתביעה." כאשר ניסה מר אשר למשוך אותו בלשונו אמר כי התובעת קיללה, השיב לו מר הרוש: "היא קיללה והוא גם כן צעק עליה". עוד טען כי אין לקחת את אמירותיה של התובעת בכובד ראש, משום ש"היא בעייתית". גם לדייר זה היו תלונות כנגד שליטתה הבלעדית של התובעת בבניין ובכספי הוועד.

בהמשך, הצטרפה התובעת לשיחה, מבלי לדעת, כמובן, כי היא מוקלטת, אך נסיונותיו של המקליט להשכין שלום בין הצדדים- לא צלחו.

14.הצדדים הודיעו לבית המשפט כי הם מוותרים על חקירת המצהירים מבלי להודות בתוכנם.

15.בסיכומיה, חוזרת התובעת על גרסתה, וטוענת כי התמליל, אשר הוגש כזכור ע"י הנתבע, תומך בה. לשיטתה, הודה הנתבע כי אמר לה שמבחינתו לקיחת כספים מהקופה הציבורית, כמוה כגניבה, וגרסה מעודנת זו, שהוכחשה על ידה, מהווה אף היא הוצאת לשון הרע. עוד טענה כי אין אמת שלא נכח איש בוויכוח, שעה שדירתה של גב' סיני, שהגישה תצהיר, צמודה לדירת הנתבע בקיר משותף. לסיכום טענותיה טוענת התובעת : "לאור האמור תטען התובעת, כי הוכיחה הן באמצעות תצהירה שלה והן באמצעות תצהיריהם של חיה ועמנואל וסר, ושל מרים סיני, והן באמצעות הסתירות והשקרים שבטענות הנתבע, כי אמירותיו "גנבת ונוכלת" אכן נאמרו ובפני אחרים".

16.בסיכומיו, חזר הנתבע על כי אמר רק חלק מהדברים המיוחסים לו, לנוכח התגרות וקנטור מצד התובעת ותוך שהוא מכוון את הדברים לאוזניה בלבד. לשיטתו, לא התקיים, באמירות המיוחסות לו, ושבהן הוא מודה, יסוד ה"פרסום" הנדרש על פי דין על מנת שתהא בדברים הוצאת לשון הרע, תוכנם אף הוא אינו יוצר את העוולה וממילא עומדות לו ההגנות הנקובות בחוק על מנת שתדחה תביעת התובעת.