אגודת צוריאל, מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' אגודת אבוקדו שומרת, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

החלטה

בקשה לעיכוב הליכים, נוכח קיומה של חובת גישור ובוררות בין הצדדים.

ביום 29.10.13, הגישה התובעת תביעה כספית נגד הנתבעת לתשלום סך של 80,000 ₪ בגין הפרת הסכם שותפות בין הצדדים, מיום 11.11.12.

לטענת הנתבעת, התביעה מבוסס כל כולה על ההסכם בין הצדדים שעל פי סעיף 69 בו, התחייבו הצדדים לפנות למגשר מוסמך בכל סכסוך הנובע מההסכם ו/או קשור בו, ובמידה והליכי הגישור לא יצלחו בתוך חודשיים, להעביר את הסכסוך להכרעת בורר על פי ההסכם.

התובעת מתנגדת לבקשה. לטענתה הנתבעת, בהתנהלותה, לא קיימה התנאי המוקדם שבסעיף 5 לחוק הבוררות המהווה תנאי בלתו אין לקבל הבקשה לעיכוב הליכים, והוא שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות בטרם הגשת התביעה.

טוענת התובעת כי פנתה לראשונה אל הנתבעת ביחס להפרת הסכם השותפות ביום 21.3.13. על כך השיבה הנתבעת במכתב מיום 2.4.13. ביום 8.4.13 שבה התובעת ופנתה אל הנתבעת תוך הדגשה שבכוונתה להודיע על סיום ההתקשרות מכוח ההסכם. עוד טוענת התובעת, כי בעקבות מכתבים אלו, קיימו הצדדים ביניהם הליך גישור ונועדו לפגישה רבת משתתפים ביום 6.5.13, החליפו פרוטוקולים וניסו ליישב הסכסוך בדרך של גישור. אך ביום 22/7/13 שבה התובעת ופנתה בדרישה נוספת המבוסס על הפרת ההסכם מצד הנתבעת אולם למכתב זה לא טרחה הנתבעת להשיב כלל, גם לאחר שהתובעת שלחה לה ביום 16.9.13 מכתב התראה נוסף ובו ציינה במפורש כי בדעתה לפנות לערכאות אם לא תיענה דרישתה.

מוסיפה וטוענת התובעת כי הנתבעת לא קיימה את התנאי המוקדם גם לאחר הגשת התביעה תוך ניצול יחסו החברי של ב"כ התובעת והסכמתו להארכת מועדים להגשת כתב הגנה כאשר בכל הפניות אליו לא הציעה ב"כ הנתבעת ולו ברמז את הפניה להליך הבוררות.

בהמשך הפנתה התובעת לפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בת.א. 16703-05-13 מונוביץ' נ' אליהו (2.01.14) לתמיכה בטענותיה.

בתשובה לתגובת התובעת, טוענת הנתבעת כי הגשת בקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה כוללת בתוכה גם אורכה להגשת כל בקשה מקדמית שיש בה למנוע את הצורך בהגשת הגנה ובמקרה זה, רק מלימוד התיק לבוריו לאחר קבלת האורכות גילתה ב"כ הנתבעת כי ההסכם בין הצדדים מכיל תניית גישור ובוררות חובה. לטענת הנתבעת, סעיף 5 לחוק הבוררות מותנה בשישה תנאים כאשר שני התנאים המרכזיים המודגשים בפסיקה הם קיום הסכם בוררות וכי מבקש העיכוב היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות. כפי שעולה מתגובת התובעת אין התייחסות כלל לשאלת קיומה של תניית בוררות ומכאן אינה מתכחשת לה. לפיכך, המחלוקת כולה היא על נכונותה של המבקשת לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות. בעניין זה טוענת הנתבעת כי אכן בין הצדדים הוחלפו תכתובות לאחר שנתגלע סכסוך ביניהם, אולם אי הצלחת המגעים המוקדמים אינה מהווה סירוב לבוררות, ולתגובת התובעת לא צורפה כל אסמכתא לפיה התובעת הציעה קיום הליך גישור או בוררות ולא צורפה ראייה לסירוב של הנתבעת.

הנתבעת מפנה לפסיקה לפיה אין ללמוד מתשובות בעל דיו המבקש עיכוב הליכים למכתבי התראה בהם לא הציע הצד השני לקיים בוררות, על כוונתו שלא להיזקק להליך הבוררות או לסרב לו. מכאן שהתנהלותה של הנתבעת אפילו כפי שתוארה בתשובת התובעת אינה עולה כדי אי נכונות לקיום הבוררות. על הנתבעת לא חלה חובה ליזום הליך בוררות כדי שלא תיחשב כמי שהכשילה אותו. עוד טוענת הנתבעת כי ממכתבי התובעת לא עולה כי תפנה לבית המשפט בלבד אלא ניתן להבין כי תפנה להליכים משפטיים.

לעניין פסק הדין אליו הפנתה התובעת, טוענת הנתבעת כי פסק הדין אינו הלכה מחייבת בניגוד להלכות העליון אליהן הפנתה. ועוד, בפסק הדין נמנות סיבות רבות לכך שההליכים אינן מועברים לבוררות ובראשן אי בהירות תניית הבוררות שם.

מוסיפה וטוענת הנתבעת כי אכן התקיימה ישיבה רבת משתתפים בין הצדדים ביום 6.5.13 אולם לא היתה ישיבת גישור ולו משום שלא נכח בה כל מגשר או אדם ניטרלי.

דיון

סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, שכותרתו "עיכוב הליכים בבית המשפט" קובע:

"(א) הוגשה תובענה לבית-משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא

צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין

הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות

ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך.

(ב) בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב הגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום

שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה.