אגודת המים השיתופית בעמק חרוד בע"מ ואח' נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב

 מונחת בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין לענייני מים (עח"ק 58990-07-15, עח"ק 34111-06-15, עח"ק 46857-07-15 ועח"ק 30549-07-15; כבוד השופט ר' שפירא, ונציגי הציבור ש' שטרייט וי' מנטל), בגדרה נקבע כי המשיבה הייתה רשאית לחייב את המבקשים בהיטלי הפקה. 

1. במוקד המחלוקת בין הצדדים בבקשה זו, ניצבת השאלה האם חרג בית הדין בהחלטתו האמורה מן ההסכמות הדיוניות בין הצדדים, אשר קיבלו תוקף של החלטה. טרם אדרש לשאלה זו, אפנה בקצרה לתיאור הרקע הנדרש.

            המבקשים הם בעלי רישיונות הפקה ואספקה של מים מבארות, שמחלקן מופקים מים ברמת מליחות שבין של 600-400 מיליגרם כלוריד לליטר (להלן: מגכ"ל). ברקע למחלוקת בין הצדדים, שינוי סיווג הבארות ברישיונות ההפקה לשנת 2015 מסיווגן כבארות מים "מליחים" לבארות מים "שפירים". כך מבלי שחל שינוי בהרכב המים. שינוי זה הוביל לחיוב המבקשים בהיטלי הפקה – המוטלים בגין הפקת מים שפירים.

           לנוכח השינוי האמור, המבקשים הגישו לבית הדין לענייני מים ארבעה עררים נפרדים נגד מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב – שהדיון בהם אוחד. בהמלצת בית הדין, הגיעו הצדדים להסדר דיוני, שקיבל תוקף של החלטה, לפיו הדיון יחולק לשני שלבים. בשלב הראשון נקבע כי תוכרע השאלה "האם ניתן לחייב בהיטלי הפקה הפקת מים מליחים, מבלי שנדרש תיקון בתוספת השנייה לחוק המים, התשי"ט-1959". בשלב השני, הוחלט כי ככל שלא תתקבל עמדת המבקשים, בית הדין יידרש "לשאר טענות העוררים, כפי שהובאו בעררים".

2. ההחלטה מושא הבקשה שלפניי היא ההחלטה שניתנה במסגרת השלב הראשון. בית הדין החליט לדחות את טענות המבקשים. נקבע כי המשיבה הייתה רשאית לחייבם בהיטלי הפקה בגין הפקת מים ברמת מליחות של 600-400 מגכ"ל, בהתאם להוראות התוספת השנייה לחוק המים. בית הדין הוסיף וקבע, כי גם אם בשנים עברו המים סווגו כמים מליחים וכפועל יוצא המבקשים לא חויבו בגין הפקתם – המשיבה רשאית הייתה לתקן את טעותה, ולפעול בהתאם להוראות החוק.

           לצד האמור, בית הדין הכריע בהחלטתו במספר סוגיות נוספות, הכל במסגרת השלב הראשון של ההסכם הדיוני. הכרעות אלה תתוארנה עתה בפירוט, לנוכח הטענות שהעלו המבקשים ביחס אליהן, אשר תובאנה בהמשך. ראשית, דחה בית הדין טענת הסתמכות שהעלו המבקשים, בקובעו כי רישיון ההפקה הוא רישיון שנתי. שנית, נקבע שמכיוון שמדובר בתיקון טעות של המשיבה כאמור, ובפעולה בהתאם לחוק – לא הייתה חובה על המשיבה לזמן את המבקשים להשמיע את טענותיהם בטרם הוצאת הרישיון לשנת 2015. שלישית, נקבע כי המשיבה הזמינה את המבקשים לפעול בהתאם לנהלים בדבר הפקת טיוב "ומשלא פעלו בהתאם לנהלים אין להם להלין אלא על עצמם". רביעית, בהתייחס למועד שליחת רישיון ההפקה, נקבע כי אין במועד שבו נשלח כדי להביא לביטולו וכי "אין מדובר בפגם היורד לשורשו של עניין המצדיק התערבות".

           במאמר מוסגר יוער, כי בית הדין הקדיש חלק נפרד בדיונו לטענה הנוגעת למבקשת 4 – שאינה מצויה במחלוקת במסגרת בקשה שבפניי. עוד העיר, כי ההסדר הדיוני "לא הוחל, לכאורה" ביחס אליה (עמוד 14 להחלטה).

3. טענתם המרכזית של המבקשים בבקשה שבפניי היא כי בית הדין קיבל החלטות החורגות מההסכמות הדיוניות. טענה זו נטענה הן ביחס להכרעתו כי אין עסקינן בשינויי סיווג הבארות אלא בתיקון טעות של המשיבה (להלן: טענת תיקון הטעות); והן ביחס לארבע הסוגיות הנוספות בהן הכריע, שפורטו לעיל (להלן: ההכרעות הנוספות). לטענת המבקשים, הכרעות אלה מבוססות על טענות עובדתיות בחלקן, ולכן היו צריכות להתברר בחלק השני של הדיון, למול הנתונים הפרטניים של כל מבקש. המבקשים הדגישו כי טענות לפיהן מדובר בחריגה מההסדר הדיוני הועלו אף בפני בית הדין. עוד נטען, כי היה על בית הדין לקבל את טענת המבקשים שמדובר בשינוי מדיניות רוחבי – ולא בטעות.

           המשיבה מצידה, סומכת ידה על פסיקת בית הדין, לרבות ביחס לניתוח הוראות חוק המים. באשר לטענה בדבר חריגה מההסכמות הדיוניות, הפרידה המשיבה את עמדתה ביחס ל"חריגות" השונות. באשר לטענת תיקון הטעות, סבורה המשיבה כי הכרעת בית הדין ניתנה בסמכות. ביחס למרבית ההכרעות הנוספות המפורטות לעיל, הבהירה המשיבה כי היא אינה מתנגדת להשבת הדיון בהן לבית הדין, באשר היא סבורה שההכרעה ביחס אליהן ניתנה בטרם עת.