אגודת בית הכנסת מאיר - רמות בן גוריון נ' רשם ההקדשות ואח'

פסק דין

פסק דין

הרקע להליך וטענות הצדדים:

המבקשת, עמותה שמטרותיה הינן ניהול ואחזקת בית כנסת, אשר לטענתה בנתה, ניהלה, תיחזקה, החזיקה והשתמשה במבנה בית הכנסת נשוא המריבה משך 30 שנה באין מפריע, בתמיכתה, באישורה, בידיעתה ובהסכמתה של המשיבה 2, מבקשת ליתן צו הצהרתי המצהיר כי חלק מהמקרקעין, עליהם בנוי מבנה בית הכנסת ומקלט (למעט גן הילדים), ברחוב הצלפים 5, בשכונת רוממה הישנה בחיפה, הידועים כגוש 11191 חלקה 128, הינם הקדש ציבורי לצרכי ציבור ודת כשהנאמן והנהנה הינו המבקשת. לחילופין מתבקש ביהמ"ש ליתן צו המצהיר כי למבקשת ניתנה רשות בלתי הדירה ללא תמורה לבנות, לתחזק, להשתמש, להפעיל ולנהל את בית הכנסת.

המבקשת טוענת כי בבית הכנסת, אשר בתחילת דרכו היה תוסס והומה מתפללים, דעך בשנים האחרונות מספר המתפללים עד כי בית הכנסת נקלע למצב בו לא היה מניין לקיום תפילות, דבר שהקשה על תפקודו. לכן, משהתברר כי בשכונה מתגוררים בעלי תשובה המשתייכים לזרם ברסלב, אשר ביקשו לסייע בקיום התפילות ולחזק את כמות המתפללים בבית הכנסת, המבקשת קיבלה את הסיוע הנ"ל בברכה. המבקשת טוענת כי לתדהמתה החל קומץ תושבים חילוניים קיצוניים במסע הסטה פרוע והשתלחות חסרת רסן במבקשת, בחבריה, בבניין בית הכנסת ורכושו, והכל במטרה לדחוק את רגליהם של אותם בעלי תשובה אל מחוץ לשכונה ולהפוך את בית הכנסת לבית כנסת רפורמי ולחילופין למועדון קהילתי.

המבקשת טוענת כי אותו קומץ תושבים התאגד בעמותה חדשה – המשיבה 3 – אשר לימים, לאחר שהודע להם כי המבקשת טוענת להקצאה על דרך הקדש, הוגשה מטעמם בקשה להקצאת המקרקעין למשיבה 3. עוד טוענת המבקשת כי כתוצאה מפעולות ביזוי שנקט אותו קומץ תושבים, עזבו בעלי התשובה מזרם ברסלב את השכונה והעתיקו את מקום מגוריהם לבלי שוב. למרות זאת, טוענת המבקשת, ממשיך אותו קומץ תושבים במאבקים על בית הכנסת.

המבקשת טוענת כי ביום 15.11.71 אישרה מועצת העיר חיפה, המשיבה 2, את החלטת ועדת הנכסים כי נמצא מגרש המיועד לבניית בית כנסת שיוקם על ידי מתפללי השכונה. לטענת המבקשת מדובר באישור מועצת העיר להקצאת המקרקעין. המבקשת מדגישה כי בית הכנסת פתוח לכלל הציבור ולתושבי השכונה כולם. המבקשת טוענת כי החלה פעילותה כאגודה עות'מאנית ונרשמה ביום 2.11.87 כעמותה ממשיכה לאגודה הנ"ל על פי הוראות סעיף 60 לחוק העמותות, התש"ם – 1980. המבקשת טוענת כי מאז ומעולם ניהלה את בית הכנסת בשכונת רוממה והיא ממשיכה את פעילותה כיום כעמותה ממשיכה, שמטרותיה הינן ניהול ואחזקת בית כנסת. המבקשת טוענת כי מבנה בית הכנסת הנוכחי נבנה מכספי המבקשת והינו המשכו של בית הכנסת הקודם, שנוהל בשכונה בדירה שהייתה בבעלות המבקשת ואשר כספי מכירתה שימשו לבניית בית הכנסת הנוכחי.

לטענת המבקשת, בשל גידול האוכלוסיה בשכונה, פנתה האגודה במהלך שנת 1973 לערך למשיבה 2 בבקשה כי יוקצה מגרש לבניית בית כנסת רחב ידיים בשכונה, אשר ניהולו יהא בידי האגודה המנהלת את בית הכנסת. נטען כי הקצאת הקרקע עצמה לבניית בית הכנסת נעשתה על פי הוראות חוק הבניה הציבורית שהיה בתוקף באותה עת ולאחר שבשנת 1971 אישרה מועצת עיריית חיפה את ההקצאה, הוגשו על ידי המבקשת תוכניות בניה לבית הכנסת ובספטמבר 1973 אישרה המשיבה 2 למבקשת את התוכנית אגב פניה לאישור "ועדת השרים", קרי, משרד הפנים שהיה אחראי באותה עת על חוקי הבניין הציבורי.

המבקשת טוענת כי יש להבחין בין היתר הבניה מיום 2.9.73 שהוגש על ידי המשיבה 2, הואיל וההחלטה קבעה כי כדי שהמבנה יהיה אחיד, העירייה תתכנן את כל המבנה, לבין היתר הבניה מיום 14.5.79 שהוצא אך ורק לבית הכנסת ללא בית תרבות וזאת על שם המבקשת ונבנה מכספי המבקשת על פי הנחיות המשיבה 2. הבניה הסתיימה במאי 1980.

לטענת המבקשת, מהתנהלות המבקשת והמשיבה 2 בתקופה האמורה ניתן להסיק על כוונתה של המשיבה 2 לנתק עצמה מהמקרקעין, להעניקם למבקשת ולהקדישם למבקשת לצורך הקמת בית כנסת וניהולו.

המבקשת טוענת כי נוהל הקצאות אינו חל רטרואקטיבית על התקשרויות שאושרו על ידי מועצת הרשות המקומית לפני 1.10.2001, גם אם טרם אושרו על ידי שר הפנים.

לטענת המבקשת, היות ומדובר בהקצאה שנעשתה טרם חקיקת חוק הנאמנות, התשל"ט – 1979 (להלן: "חוק הנאמנות"), על ההקדש נשוא תובענה זו חלה פקודת ההקדשות לצרכי צדקה, תרפ"ה – 1924 (להלן: "פקודת ההקדשות") ולחילופין, חלות הוראות הפקודה והוראות חוק הנאמנות גם יחד. המבקשת טוענת כי סעיף 37(1) לפקודת ההקדשות מאפשר לביהמ"ש להצהיר על קיום הקדש כאשר נמצאו נכסים המשמשים בפועל כהקדש, אף בהעדר כתב הקדש ומדובר בהצהרה דקלרטיבית בלבד. נטען כי אמנם עם תחילת חוק הנאמנות בוטלה הפקודה המנדטורית, אך הוראת המעבר הקבועה בסעיף 44 לחוק קובעת כי כל הקדש שהיה קיים ערב תחילתו של החוק יראוהו כהקדש ציבורי והנאמן על ההקדש יראוהו כנאמן הציבורי על פי החוק אך בכל מקרה על הקדש שנוצר ערב תחילת חוק הנאמנות חלה הפקודה לרבות סעיף 37 הנ"ל.

לחילופין, טוענת המבקשת כי ניתנה לה רשות בלתי הדירה, ללא תמורה, לבנות, לתחזק, להפעיל ולנהל את בית הכנסת וכי מתקיים כאן "השתק קנייני" או "השתק מן היושר".

המשיבות טוענות כי המקרקעין לא הוקדשו לטובת המבקשת ולא נוצר הקדש, לא מכוח כתב הקדש ולא הקדש בפועל, מאחר שלא התקיימו התנאים המפורטים בסעיף 17 לחוק הנאמנות, החל על המקרה. נטען כי לשם יצירת הקדש דרושה פעולה רצונית ומכוונת של הועדת/הקדשת נכס לטובת נהנה או מטרה מסוימת תוך קביעת תנאיו ומטרותיו, תוך מינוי נאמן והעברת השליטה בנכס לידיו וכי אין חולק כי אין בנמצא כתב הקדש על פי כל אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 17(א) לחוק הנאמנות ו/או כי לא התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 17(ג) לחוק הנאמנות ליצירת הקדש בפועל ולכן לא נוצר הקדש תקף. כן נטען כי לא הוכח כי ניתנה למבקשת רשות בלתי הדירה להחזיק ולהפעיל במקום את בית הכנסת.

נטען כי המבקשת לא הציגה כל מסמך לפיו הקדישה העירייה את המקרקעין למבקשת ו/או למטרה המזוהה עמה. על כן, נטען כי בהעדר קיומם של התנאים הקבועים בסעיף הנ"ל לא נוצר הקדש ציבורי על ידי שטר הקדש או הקדש בפועל. כן נטען כי המבקשת לא הציגה כל מסמך המעיד על כך כי העירייה התכוונה בזמן כלשהו לנתק עצמה מהמקרקעין ומזכויותיה בהם לעולמי עד.

נטען כי במקרה זה לא מתקיים כל סממן מהסממנים המאפיינים הקדש, למעט חזקה, אשר מהווה חלק מקונסטרוקציות משפטיות רבות אחרות ואין די בחזקה במקרקעין לשם יצירת הקדש. כן נטען כי גם המבקשת לא הראתה במשך כל השנים כי היא סבורה שמדובר בהקדש, זאת עד לאחרונה, עת התעורר סכסוך ביחס לשימוש במקרקעין, ולכן חל שיהוי בבקשת המבקשת להצהיר על קיומו של הקדש כעת ומדובר בהתנהלות חסרת תום לב.

נטען כי אין בכך כי עיריית חיפה התירה למבקשת להקים בית כנסת במקרקעין ו/או כי בית הכנסת נבנה, בין השאר, מכספי תרומות חברי המבקשת, בכדי להצביע על כך כי העירייה התכוונה להעניק למבקשת זכויות קנייניות במקרקעין ואין בכך להעיד על כוונתה ליצור הקדש לטובת המבקשת. כן נטען כי המסמכים שהוגשו, גם מטעם המבקשת, אינם מעידים על החלטה בנושא הקצאת המקרקעין למבקשת מטעם המשיבה 2. נטען כי כל שעולה מן המסמכים הוא כי העירייה העמידה לרשות המבקשת חלק מהמקרקעין לשם בניית בית כנסת לטובת תושבי השכונה.

כן נטען כי העירייה כפופה להוראות הדין בעניין הקצאת מקרקעין ונאסר עליה להקצות מקרקעין שבבעלותה שלא על פי החלטת מועצה ובכפוף לנורמות החלות על גופים מנהליים והמחייבות בראש ובראשונה שוויון, בהיותה בעלת נכסים רבים שהשימוש בהם נעשה, לעיתים קרובות לצרכים ציבוריים. על כן, נטען כי אין ללמוד מהרשאה שנתנה העירייה למבקשת לעשות שימוש במקרקעין לצורך ציבורי על כוונתה לנתק עצמה מהם לצמיתות ובוודאי שלא על כוונתה להקדישם לטובת המבקשת לעולמי עד.

עוד נטען כי על פי סעיפים 188 ו- 197 לפקודת העיריות, העירייה מוסמכת לעשות פעולות שונות במקרקעין בבעלותה לפי התנאים והכללים הקבועים שם, בין היתר, על פי מכרז פומבי, החלטת מועצת עיר ברוב חבריה ובאישור שר הפנים וכי בענייננו לא ניתנה החלטה העונה על הכללים הנ"ל. בנוסף, על פי הלכת בבג"ץ 3638/99 אמנון בלומנטל נ' עיריית רחובות, פ"ד נ"ד(4), 220 (2000), אשר קיבלה משנה תוקף בפרסום נוהל מחייב על ידי שר הפנים, מחויבת הרשות לפעול בהליך של הקצאת קרקעות ומבנים ללא תמורה או בתמורה סמלית בהתאם לכללי הנוהל התקין על כללים וקריטריונים הוגנים, שוויוניים, ברורים וגלויים ותשתית עובדתית בדוקה ועל הרשות לברר מהם צרכי הציבור באיזור בו מצויה הקרקע להקצאה ולבחור בגוף המתאים ביותר למילוי הצרכים הציבוריים. נטען כי גם הקצאות ישנות, ככל שמדובר בהקצאות, כפופות לתנאים שנקבעו בנוהל וכי בענייננו לא התמלאו הכללים והקריטריונים הנ"ל.

נטען כי המשיבה 2 אישרה את הקמת בית הכנסת ובית התרבות, אך נושא הקצאת מקרקעין לגורם כל שהוא כלל לא הובא לדיון בפני הוועדה שאישרה את הקמת בית הכנסת וממילא לא התקבלה כל החלטה לעניין זה והחלטת הוועדה הייתה רק לעניין תכנון בית כנסת יחד עם בית תרבות. נטען כי מדובר בהחלטה תכנונית בלבד וכי המשיבה 2 התירה למבקשת להקים בית כנסת על המקרקעין ולהשתמש בנכס כבית כנסת לזמן מוגבל ולא הייתה כל כוונה ליתן למבקשת זכויות קנייניות במקרקעין, קל וחומר לא היה בכוונתה של המשיבה 2 ליצור הקדש על הנכס בנאמנות של מאן דהוא, כולל המבקשת.

נטען כי כוונת המשיבה 2 הייתה רק כי המבקשת תפעל כזרועה הארוכה לפי תנאיה ומטרותיה של המשיבה 2 ועיקרם הקמת בית כנסת לשימוש תושבי השכונה בלבד.