אגודת אלמקאסד האיסלמית לצדקה בירושלים נ' סלימאן זידאן ואח'

החלטה

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת י' ייטב), מיום 1.4.2012, בת"א 41996-07-10, לפיה ביטל בית המשפט את החלטתו הקודמת לעכב את המינוי של המומחה מטעם בית המשפט.

2.המשיבים 1-12 הגיבו לבקשה. (להלן: המשיבים).

3.הצדדים הודיעו על הסכמתם כי הבקשה תידון כאילו ניתנה רשות ערעור, היינו הדיון יהיה בערעור לגופו.

4.לצורך ההכרעה בערעור ראוי לסקור בקצרה את השתלשלות העניינים שהביאה להחלטתו של בית המשפט בעניין מינוי המומחה מטעם בית המשפט.

5.המשיבים, הם התובעים בתביעה, הגישו תביעה שעניינה רשלנות רפואית כנגד הנתבעים. המשיבים צירפו לכתב התביעה חוות דעת של מומחה מטעמם, שערוכה בידי ד"ר חוסאם באדר.

6.המערערים הגישו חוות דעת מטעמם.

7.בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד, שדן בזמנו בתביעה), הציע לצדדים לשקול מינוי מומחה מטעם בית המשפט, וזאת לאור הפער המשמעותי שבין חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים.

8.המערערים השיבו לבית המשפט ביום 27.9.11, כי בשלב זה אין הם מסכימים למינוי מומחה מטעם בית המשפט, בין היתר, מחמת העובדה כי הם טרם השלימו בדיקה במשרד הבריאות אם המומחה מטעם המשיבים מחזיק רישיון מומחה רפואי בישראל. עוד הוסיפו המערערים וטענו, כי אם יסתבר שמומחה זה אינו מחזיק ברישיון מומחה בישראל, הרי חוות דעתו חסרת ערך.

9.ביום 15.11.11 החליט בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד) כי לאחר שעיין בחוות הדעת מטעם הצדדים ולאור הפער המשמעותי ביותר בין חוות הדעת, יש למנות מומחה מטעם בית המשפט במסגרת התובענה. בית המשפט מינה את פרופ' משה הדני כמומחה מטעמו.

10.ביום 23.11.11 הגישו המערערים בקשה לדחות או למחוק את התביעה או לעכב את החלטת בית המשפט בעניין מינוי המומחה מטעמו עד להכרעה בבקשה שהגישו. עיקר טענתם הייתה, כי קיבלו תעודת עובד ציבור ממשרד הבריאות לגבי המומחה שחוות דעתו צורפה לכתב התביעה, ממנה עולה כי אינו רשאי לחתום על תעודות המוגשות לרשות ציבורית, למשטרה ולערכאות שיפוטיות או מעין שיפוטיות, מרשמים ותעודות שחרור. לאור זאת טענו המערערים, כי אין בידי המשיבים חוות דעת ערוכה כדין לתמוך בכתב התביעה ומכאן שדין כתב התביעה להידחות או להימחק.

11.בהחלטה מיום 23.11.11 הורה בית המשפט למשיבים להגיב, וכן הורה כי תשובה לתגובה תוגש לאחר מכן וכי בשלב זה יוקפא מינויו של המומחה מטעם בית המשפט.

12.במקביל הגישו המערערים בקשה להפקדת ערובה. נתבעת נוספת, מדינת ישראל (המשיבה 13), הגישה בקשה להוציא את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים (התובעים) מתיק בית המשפט, זאת לאור האמור בתעודת עובד הציבור, לפיה מנוע אותו מומחה מלהגיש חוות דעת לבית המשפט.

13.המשיבים הגיבו לבקשה לעניין המומחה הרפואי. המערערים לא הגיבו לתגובה. בית המשפט לא נתן החלטה לגופו של עניין.

14.ביום 1.4.12 הגיש בא-כוח המשיבים בקשה לבית המשפט, בה טען כי בית המשפט מתבקש לדחות את בקשת המערערים בדבר הפקדת הערובה ומחיקת חוות הדעת מטעם המשיבים, זאת בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 22.12.11 שבה הורה למערערים להגיש את תגובתם לתגובת המשיבים בתוך 15. המשיבים טענו, כי המערערים לא הגיבו למרות שחלפו יותר משלושה חודשים מהמועד שקבע בית המשפט. המשיבים הגישו בקשה לבית המשפט בה טענו, כי הם חוזרים על בקשתם מיום 22.2.12 ומבקשים מבית המשפט להורות למומחה שמונה מטעמו להמשיך את טיפולו בתיק ולהגיש את חוות דעתו בהקדם.

15.ביום 1.4.12 קבע בית המשפט (כב' השופטת י' ייטב) כי היא מורה כמבוקש, קרי: מבטלת את עיכובו של מינויו של המומחה מטעם בית המשפט וכי היא מורה לב"כ המשיבים לעדכן את בית המשפט בתוך 45 יום.

16.על החלטה זו הוגשה הבקשה לרשות ערעור.

17.מבלי להיכנס לגוף המחלוקת שבין הצדדים, היינו: בשאלה אם המומחה מטעם המשיבים היה רשאי לערוך חוות דעת ולהגישה לבית המשפט, נראה לי כי החלטת בית משפט השלום ניתנה טרם זמנה. לטעמי, אין חובה על מגיש בקשה להגיב לתגובת המשיב. תקנה 241(ג)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת, כי המבקש רשאי להשיב לתשובת המשיב בתוך 10 ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם ויחולו על התשובה בשינויים המחויבים הוראות תקנה משנה (ג). המשמעות היא, כי אין חובה על המבקש בבקשה להגיב לתגובת המשיב. מדובר ברשות שאינה חובה. מכאן, במידה והמבקש לא הגיב לתגובה, היה על בית המשפט לתת החלטה לגופו של עניין בנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים, היינו: מינוי המומחה מטעם בית המשפט, הוצאת חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבים מאחר ונטען כי אינו רשאי למסור חוות דעת לבית המשפט, וכן נושא הערובה.

18.לאור האמור, החלטתי לבטל את החלטת בית משפט השלום מיום 1.4.12. הדיון יוחזר לבית משפט השלום כדי שייתן החלטתו לגופו של עניין בשלושת העניינים שפורטו לעיל.

19. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.