אגד - תחבורה ציבורית בע"מ נ' גרוס

פסק דין

מונחת בפני תביעה שעניינה בתאונת דרכים.

רקע:

ביום 01.04.2010 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב נשוא התביעה (להלן: "התאונה").

אין חולק כי אוטובוס התובעת היה בנתיב הימני, ושרכב הנתבע היה בנתיב השמאלי לאוטובוס התובעת.

התאונה התרחשה ששני כלי הרכב החלו בנסיעה, לאחר שהמתינו בעצירה מוחלטת ברמזור, אך יש חולק באשר לנסיבות קרות התאונה.

כל אחד מהנהגים טוען שהתאונה התרחשה כאשר הוא היה בנתיב נסיעתו, והנהג השני ה וא זה שסטה לעברו.

העיד בפני מר דרור לואיס (להלן: "מר לואיס") שהינו נהג האוטובוס שבבעלות התובעת (להלן: "האוטובוס"), כמו כן העיד מר יחיאל גרוס (להלן: "הנתבע") שהינו נהג והבעלים של הרכב הנתבע (להלן: "רכב הנתבע").

עיקר טענות הצדדים:

לטענת ב"כ התובעת, עת החל אוטובוס התובעת בנסיעה לאחר שעמד בעצירה מוחלטת ברמזור, פגע בו רכב הנתבע והסב לו נזקים בצידו הקדמי-ימני, בחלקו התחתון.

עוד נטען, כי הנתבע מוסר גרסאות שונות בדבר אופי הדרך בה ארעה התאונה ובדבר הורדת נוסע שלא בתחנה המיועדת לכך.

לשיטתו, מתמונות האוטובוס שהוגשו על ידי הנתבע ניתן לראות שהאוטובוס היה בנתיב שלו, בצד ימין, עם גלגלים ישרים.

לטענת ב"כ הנתבע, עת נסע רכב הנתבע כדין בנתיב השמאלי, לפתע הגיח אוטובוס התובעת מהנתיב הימני, סטה לעבר נתיב נסיעת רכב הנתבע ופגע בו בחלקו האחורי-ימני. הגם, שהנתבע ביקש לפנות שמאלה ולא ימינה.

עוד נטען, כי התובעת לא הצליחה להוכיח תביעתה, וכי גרסת הנתבע הינה רצופה, סדורה, ומתיישבת אף עם גרסתו של מר לואיס, שאישר כי ביקש לפנות שמאלה לכוון הקריות.

זאת ועוד, מהתמונות ניתן ללמוד כי האוטובוס לא נמצא בנתיב הימני, כטענת נהג האוטובוס, הגם שהתאונה ארעה לאחר הרמזור.

דיון והכרעה:

השאלה הצריכה לענייננו בתיק דנן – מי אחראי לקרות התאונה – דהיינו מי מהנהגים סטה לעברו של מי?

אקדים ואומר שלאחר ששמעתי את טענות הצדדים, את העדויות, עמדתי על נסיבות קרות התאונה, מיקום הרכבים, מיקום הפגיעות ועיינתי בכל אשר הובא בפני, בענייננו המדובר בגרסה מול גרסה ולא מצאתי להעדיף גרסה אחת על פני רעותה.

בקליפת אגוז, במשפט האזרחי השתרש הכלל – "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג' יא). דהיינו, כאשר פלוני תובע את אלמוני, מוטלת עליו החובה להוכיח בראיות כי אכן אלמוני חייב לו. על שכמו של התובע מוטלת גם חובת השכנוע. שהרי, מידת ההוכחה במשפט האזרחי היא הטיית מאזן ההסתברות למעלה מ- 51%, בעל דין שיזכה במשפט, לאחר הליך שמיעת ראיות, הוא זה אשר שכנע את בית המשפט כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו.

הלכה למעשה, משמעותה של מידת ההוכחה האמורה היא שלדעת בית המשפט על בסיס הראיות, מסתברת יותר ומתקבלת יותר על הדעת מגרסה שכנגד. באופן ציורי נוהגים לומר שדרושה רק רמת נטל ההוכחה עד למעלה מ- 50%, דהיינו, די לנושא בנטל השכנוע שגרסתו תשכנע את בית המשפט ב- 51% מתוך 100% המבטאים וודאות מוחלטת, על מנת שיצא ידי חובתו.