אגד אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' אור סיני

פסק דין

בצהרו של יום 1.2.2009 המתינה המשיבה בתחנת האוטובוס שבטבריה, על מנת ליסוע לביתה שבקצרין. והאוטובוס אמנם הגיע לתחנה בשעה היעודה, אלא שמשום שהיה מלא עד אפס מקום – הוא המשיך ולא עצר בתחנה. המשיבה נאלצה לשכור מונית על מנת להגיע לביתה. אחר כך הגישה המשיבה תביעה לבית המשפט קמא על מנת לפצותה על נזקיה. המבקשת התגוננה בטענה, כי היא פועלת על פי תנאי הרישיון שניתן לה להפעלת הקו, ולא חרגה הימנו חריגה כלשהי, המבססת עילת תביעה נזיקית כנגדה.

בית המשפט קמא קיבל את התביעה ופסק למשיבה פיצויים בסך של 1,158 ₪. על כך באה בקשת רשות ערעור של המבקשת לבית משפט זה, בקשה שנתקבלה (בידי כב' השופט ז' הוארי), והענין הוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיציין את המקור המשפטי לחיוב הנזיקי. והעניין אמנם שב לבית המשפט קמא, שפסק את הדין בשנית, כשהוא מפרט היטב את מקור החיוב הנזיקי.

לפני בית המשפט קמא הוצג רישיונה של המבקשת ככל שהוא מתייחס לקו הנדון, והוא כולל את התחנות הפזורות לאורכו של קו הנסיעה המדובר, את מחירון הנסיעה, ואת לוח הזמנים, הכולל שלושה מועדי נסיעה בכל יום. המבקשת טענה, כי על פי תנאים אלה של הרישיון אין עליה כי אם להוציא שלוש נסיעות בכל יום, אוטובוס אחד בכל נסיעה. השופטת קמא לא קיבלה עמדה זו. היא נסמכה, ראש לכל, על תקנה 399(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, לפיה על בעלת הרישיון להפעיל את השירות "באורח תקין, סדיר ורצוף, בצורה המבטיחה נסיעה נוחה ויעילה בהתחשב בצרכי הציבור". היא נסמכה על פסיקת בית המשפט העליון (ע"פ 222/78 דן אגודה שיתופית לתחבורה ציבורית בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"י לג(1) 566), לפיה על מפעיל השירות לעשות מאמץ למעלה מן הסביר על מנת ליתן שירות ראוי לאזרח. מתוך כל אלה (ושאר פסיקה ודו"ח מבקר המדינה בעניין זה) הגיעה השופטת קמא לכלל מסקנה, כי הפירוש לפיו אין על המבקשת כי אם להוציא אוטובוס אחד בכל אחד מן המועדים שבלוח הזמנים שברישיון, יהי גודלו (קוטנו) אשר יהא, איננו עונה על דרישת הרישיון, אותה יש לראות לאורה של תקנה 399(א) הנ"ל ופסיקת בית המשפט העליון, לפיהם על מפעיל השירות לעשות על מנת לספק שירות ראוי לאזרח. עולה מפסיקת בית המשפט קמא, כי על המבקשת להוציא, בשעה היעודה שבלוח הזמנים שברישיון, אוטובוס המתאים בגודלו, וככל שיש בכך צורך – אף מספר אוטובוסים מכל אחד משלושת המועדים הללו, על מנת לקיים אחר ציוויו של המחוקק בדבר מתן שירות ראוי לאזרח.

זוהי, בקצירת האומר, תמצית פסיקתו של בית המשפט קמא. על פסיקה זו מלינה המבקשת, בבקשת רשות ערעור שהניחה לפניי, ובה היא שבה על הטענות שפרשה בפני בית המשפט קמא, וביסודן עומדת הטענה, כי אין בידה לסטות מתנאי הרישיון, שאינם מתירים לה (שלא לומר מחייבים אותה) להוציא יותר משלושה אוטובוסים ביום, אחד בכל מועד משלושת המועדים שבלוח הזמנים שצוינו ברישיון.

לאחר עיון בבקשה על צרופותיה, ובתיק בית המשפט לתביעות קטנות, לא ראיתי כי היא צריכה תשובה, ולכן אדחנה מייד, בגדרה של תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כל טעמיה של השופטת קמא, בפסק דין מפורט ומנומק היטב שיצא מלפניה, מקובלים עליי, על הטעמים השונים שהטעימה. בקצירת האומר אציין, כי מקובלת עליי דרכה הפרשנית, לפיה את תנאי הרישיון והתקיימותם בידי בעלת הרישיון יש לבחון על רקע הציווי שציווה המחוקק, כפי שפורש בפסיקת בית המשפט העליון (כגון בפסק הדין שנזכר לעיל), לפיו על בעלת הרישיון לעשות מאמץ למעלה מן הסביר על מנת לספק שירות ראוי לאזרח. על רקע הדברים הללו מתבקש, כי את תנאי הרישיון יש לפרש בצורה מרחיבה, המיטיבה עם האזרח. כפי שהטעימה השופטת קמא, מעניק הרישיון לא ציין איזה סוג אוטובוס על המבקשת להוציא בכל אותן שלוש הנסיעות מידי יום, ויכולה היתה המבקשת להוציא כעין מיניבוס, ובכך היתה, לפי גישתה הפרשנית, מקיימת אחר תנאי הרישיון. בידה היה להוציא אוטובוס גדול מכפי האוטובוסים הרגילים ששימשו בקו, כגון אוטובוס מפרקים, על מנת להעניק את השירות הראוי לאזרח. ודוק, לא היה חולק, כי ידוע היה למבקשת מזה זמן, כי בימי א' בשבוע, משום החיילים הרבים העושים שימוש בקו על מנת להגיע לבסיסיהם שברמת הגולן, אין די בשלושת האוטובוסים שמוציאה המבקשת בקו המדובר. במצב דברים שכזה היה עליה למצוא פתרון, גם אם במסגרתו של הרישיון. פירוש נכון של תנאי הרישיון נותן בידה להוציא מספר אוטובוסים בכל אחד משלושת המועדים שנקבעו ברישיון. הרישיון איננו מדבר על אוטובוס אחד בלבד שיצא בכל שעה יעודה. אילו כך היתה עושה המבקשת, כי אז היתה נותנת שירות, שנהיר במקרה שלפנינו כי לא ניתן כדבעי, ולאורך שנים.

משהגיעה השופטת קמא לכך, כי המבקשת לא פעלה על פי חובתה ליתן שירות נאות לאזרח, העושה שימוש בתחבורה הציבורית, קצרה היתה הדרך לחיובה של המבקשת ב]פיצויים על נזקיה של המשיבה, ונראה שעל כך לא היתה מחלוקת של ממש. המחלוקת סבה, כאמור, סביב קיומם של תנאי הרישיון.

סוף דבר, משום הטעמים הללו, ומשום כלל הטעמים שהטעימה השופטת קמא בפסק דינה, הנני דוחה את הבקשה.

משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ז חשון תשע"א, 25 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.