אגבריה נ' בנק ערבי ישראלי בעמ ואח'

פסק דין

הבקשה :

1.בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל בחדרה (כבוד הרשם שמעון רומי), מיום 29.4.09, לפיה דחה כבוד ראש ההוצאה את בקשת המבקש לבטל עיקולים, שהוטלו אצל צדדי ג'.

2.העיקולים הוטלו, על פי החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל, מיום 19.1.09, אצל שתי חברות ביטוח (להלן: "המחזיקים"), נגדן הגיש החייב תביעה לפיצויים (להלן: "התביעה") בשל נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, בתאונת עבודה. כבוד ראש ההוצאה לפועל קבע, כי "העיקולים ישתרעו על מלוא זכויות החייב ואולם לעת מימוש לא ימומשו כספים שעל פי כל דין מהווים שכ"ט עו"ד" וכן כי: "קודם למימוש הכספים יבוררו צרכיו של החייב שכן מדובר בתביעה בגין נזקי גוף לחייב אשר נפגע אנושות ויש להקפיד לשמר את יכולתו לחיים בכבוד, גם נוכח חובו לנושים."

טיעוני ב"כ הצדדים :

3.ב"כ החייב טוען, שלא ניתן היה לעקל זכויות אלה, מאחר שהן טרם באו לעולם. לטענתו, כל עוד לא זכה המבקש בתביעתו, אין לו אצל המחזיקים כל זכויות, אלא רק ציפיות לזכות, אולי, בעתיד, בתביעתו, כאבחנה שנעשתה ע"י ביהמ"ש העליון בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המבקש בבקשתו.

4.ב"כ המשיב טוענת, שיש לאבחן בין עיקולים המוטלים על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדה"ד" או "התקנות") לבין עיקולים המוטלים במסגרת תיק הוצאה לפועל, לאחר שהומצאה אזהרה לחייב.

כן טוענת היא, שעצם הגשת הבקשה מצביעה על חוסר תום לב מצד החייב, אשר הוכרז כחייב מוגבל באמצעים ואינו משלם את צו התשלומים שהוטל עליו.

עוד נטען, שהחייב אחר את המועד, שכן היה עליו להגיש ערעור על עצם ההחלטה להטיל את העיקולים ומשלא עשה כן ואף הגיש, על פי החלטת כבוד ראש ההוצאה לפועל מיום 7.1.09, הודעה בענין תביעת הנזיקין שהגיש, אין הוא יכול להגיש, כיום, בר"ע על ההחלטה לבטל את העיקולים, מה גם שהמחזיקים הודיעו על רישום העיקולים אצלם.

5.לגופו של ענין טוענת ב"כ המשיב, שניתן לעקל זכות עתידה, כזכותו העתידה של החייב בכספים שייפסקו לזכותו בתביעה ומפנה להגדרת "נכס", אשר בסעיף 1 לחוק ההוצל"פ.

בענין זה טוענת ב"כ המשיב, שאין מחלוקת בדבר התרחשות תאונת העבודה ובדבר זכותו של החייב לקבל, מהמחזיקים, כספים בגין פגיעתו בה. לטענתה, אין הוא יכול "להחזיק המקל בשני קצותיו" – מחד, לטעון שאין לו אצל המחזיקים כל זכות ומאידך – לפעול למימוש זכות כלפיהם.

דיון ומסקנות :

6.גם תקנות סדה"ד וגם חוק ההוצל"פ ותקנותיו, מאפשרים הטלת עיקולים על נכסיו של אדם, אולם אין זהות בין חוקים אלה, לא באשר להגדרת המונח "נכס" ואף לא בנוגע למטרת הטלת העיקולים.

בעוד שהעיקול הזמני, על פי תקנות סדה"ד, מוטל, דרך כלל, עם הגשת התביעה, כאשר טרם הוכרעו זכויות התובע (מבקש העיקול) ומטרתו – הבטחת אפשרותו של התובע להיפרע, אם יזכה בתביעתו, הרי עיקול על פי חוק ההוצל"פ מוטל לאחר שהתובע כבר זכה בתביעתו ולזכותו קיים פסק דין, שאת סכומו הוא מבקש לגבות באמצעות העיקול.

7.המונח "נכס" מוגדר בסעיף 1 לחוק ההוצל"פ: "לרבות זכות קיימת או עתידה." ואילו בתקנה 1 לתקנות סדה"ד מוגדרים "נכסים": "לרבות כל חוב, בין אם הגיע מועד פירעונו ובין אם לאו, וכל זכות, בין אם הגיע מועד מימושה ובין אם לאו."

הבדל נוסף, הנגזר מכך, נוגע לתקופה, לגביה חל צו העיקול. בעוד שעיקול המוטל על פי תקסד"א תופס רק נכסים שהיו בידי הצד השלישי במועד בו קיבל את הצו (תקנה 374 לתקנות סדה"ד), הרי עיקול שהוטל על פי חוק ההוצל"פ תופס גם נכסים שיגיעו לידי הצד השלישי בתוך 3 חודשים מהיום בו קיבל את צו העיקול [(סעיף 44(א)] לחוק ההוצל"פ.

8.לאור ההבדל במטרות העיקולים ובשלב בו הם מוטלים ולאור ההבדל בהגדרות המונח "נכס", נראה שיש מקום לפרש את המונח "נכס" על פי חוק ההוצל"פ, בהתייחס לזכות עתידית, פרשנות רחבה מאשר על פי תקנות סדה"ד. אולם, אין צורך שאכריע בדבר, במסגרת תיק זה, שכן מסקנתי היא, כי גם לפי הפרשנות שניתנה למונח זכות עתידית בפסקי הדין אליהם הפנה ב"כ המבקש, אשר ניתנו כולם בנוגע לעיקול זמני, שהוטל על פי תקנות סדה"ד ולא בנוגע לעיקול שהוטל במסגרת חוק ההוצאה לפועל, יש לדחות את הערעור.

9.השאלה אילו זכויות עתידיות כולל "נכס", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההוצל"פ, נדונה בהרחבה בע"א 3553/00 - יששכר אלוני נ' זנד טל מכוני תערובת בע"מ . (ניתן ביום 24.3.03) (להלן: "פרשת אלוני"), בו נקבע, כי ניתן להטיל עיקול על מכסת חלב, למרות שמדובר בזכות עתידית, תוך הבחנה בין זכויות אישיות לבין הזכות לקבל כספים בפועל.

כבוד המשנה לנשיא, השופט שלמה לוין התיחס לבעייתיות ההגדרה באמרו:

"מבחינות מסויימות כוללת מכסת החלב זכויות שיתכן ואפשר לכללן בגדר "נכס", כהגדרתו בסעיף 1 לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, והשווה: תקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אמרנו את הדברים בנימה של היסוס משום שיתכן ואין מדובר אלא ב"צפיה" שאינה ניתנת לעיקול, אלא אם כן עילתה כבר נתגבשה: [...] השאלה מתי הופכת צפיה לנכס שאפשר לממשו אינה נקייה מספקות ותלויה בנסיבות המקרה; אף האבחנה עצמה בין צפיה לנכס מעוררת קשיים ניכרים וראויה היא לבדיקה חוזרת." (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).