החלטה
לפניי בקשה לביטול פסק דין בתת"ע 4712-98 של בית משפט זה, אשר לפי הנטען ניתן בהעדר המבקש. הבקשה הוגשה בתאריך 24.01.11, הועברה לעיוני ביום 03.02.11 וניתנה החלטה המורה לתביעה ליתן תגובתה בכתב תוך 14 ימים. תגובה מטעם התביעה לא הוגשה. בתאריך 03.01.13 פנה המבקש בבקשה למתן החלטה, בעקבותיה התקיים דיון בבקשה ביום 11.02.13 וניתנת החלטה זו.
המבקש טען כי ניתן כנגדו פסק דין בתיק זה בהעדרו, הגם שלא ביצע את העבירה, ולמרות שהרכב נשוא הדו"ח לא בבעלותו ומעולם לא נהג בו. עוד טען כי לא קיבל הודעה על פסק הדין או על הקנס שהוטל, וזאת עד לתאריך 29.11.10, מועד בו קיבל לראשונה מכתב מטעם המרכז לגביית קנסות, שבעקבותיו פנה לסנגורו, הסנגור פנה בבקשה למרכז לגביית קנסות ולאור תגובת מרכז הגבייה מיום 16.1.11, פנה ביום 24.1.11 בבקשה לבית המשפט.
ב"כ המשיבה התנגד לבקשה כיוון שהמדובר בתיק ישן משנת 1998 והמבקש פנה בבקשה רק בשנת 2011. עוד הסביר כי התיק בוער בשל חלוף הזמן.
בית המשפט העליון קבע בשורה של החלטות כי המבקש ביטול פסק דין, עליו הנטל לשכנע את בית המשפט להורות כמבוקש, וזאת באמצעות טענות מאומתות המבוססות על אסמכתאות.
ברע"פ 8583/04 חילף אברהים נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים) נקבע כי "משסיים בית המשפט את מלאכתו והוציא מתחת ידיו פסק דין, מעמדו של הנאשם הוא של מי שנשפט והורשע כדין. לכן, כאשר מבקש הוא כי פסק הדין יבוטל, עליו הנטל לשכנע את בית המשפט מדוע יינתן לו "כרטיס כניסה" לקיום חוזר של ההליך אשר הסתיים".
בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם (פורסם במאגרים המשפטיים) קבע בית המשפט העליון כי על המבקש ביטול פסק דין חלה "חובת פירוט ואימות" הנטען בבקשתו: "נחזור, אפוא ונדגיש כי בקשה לביטול פסק דין אין להגיש באופן סתמי וללא ביסוס הטענות המועלות בה. כפי שנקבע בעניין איטליא על המבקש להעלות בבקשתו לביטול פסק הדין את כל טענותיו, כולל אסמכתאות להן ותצהיר מטעמו התומך בבקשתו, ככל הנדרש. בית המשפט המעיין בבקשת הביטול מוסמך לדחותה על סמך האמור בה בלבד, כך יעשה בוודאי אם הטענות אינן מאומתות...".
במקרה דנן, אין מחלוקת כי תיק בית המשפט ואף תיק התביעה בוערו. המבקש לא צירף את כתב האישום, הכרעת הדין וגזר הדין לבקשתו.
לאור האמור, המבקש לא הציג ראייה לכך שפסק הדין ניתן בהעדרו וכי בקשה זו באה בגדרו של סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי.
בהעדר ראיה כאמור ונוכח האפשרות שפסק הדין ניתן במעמד המבקש או ב"כ, הרי שדין הבקשה להידחות מחוסר סמכות עניינית וכיון שתקופת הערעור חלפה ופסק הדין הפך חלוט.
בקשה זו דינה להידחות אף אם פסק הדין ניתן בהעדר המבקש, בשל אי עמידה בתנאי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי.
סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב–1982, קובע הסדר דיוני מיוחד ל"עבירות קלות", דוגמת העבירה דנן, ולפיו ניתן לדון בהעדר נאשם ב"עבירות קלות" אם הוזמן לדיון כדין ולא התייצב ואם אין בשפיטתו על דרך זו משום עיוות דין לנאשם.
סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 קובע כי בית המשפט רשאי לבטל פסק דין שניתן בהעדר הנאשם, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין. עוד קובע הסעיף כי יש להגיש בקשה זו תוך 30 ימים מיום שנודע למבקש על פסק הדין.
במסגרת הבקשה בכתב ובמסגרת טיעוני המבקש וסנגורו בבית המשפט, לא עלתה הטענה כי המבקש לא הוזמן לדיון כדין, ולא ניתן כל הסבר מטעם המבקש מדוע לא התייצב לדיון.
משכך, לא הציג המבקש "סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון", כדרישת סעיף 130(ח) לחוק.
לאור סעיף 130(ח) לחוק, בקשה לביטול פסק דין יש להגיש תוך 30 ימים מיום שנודע למבקש על פסק הדין. לדברי המבקש, תיק זה הסתיים בשנת 1998. בקשה זו לביטול פסק הדין הוגשה לבית המשפט רק ביום 24.1.11, בחלוף כ-13 שנים.
לטענת המבקש, השיהוי נבע מכך שלא קיבל לידיו הודעה בדבר פסק הדין, ורק ביום 29.11.10 קיבל לראשונה מן המרכז לגביית קנסות הודעה כי עליו לשלם קנס שהוטל עליו בתיק זה.
דא עקא שבאותה הודעה מטעם המרכז לגביית קנסות מיום 29.11.10, צוין מפורשות כי הודעה קודמת נשלחה למבקש ביום 09.03.04. המבקש לא צירף לבקשה צילום תיקו במרכז לגביית קנסות ולא הציג סיבה או אסמכתא לכך שהודעת מרכז הגבייה, אשר נשלחה אליו בשנת 2004, לא הגיעה ליעדה.
מדיווח שהוגש מטעם המרכז לגביית קנסות, מתברר כי בתאריך 09.03.04, נשלחה למבקש דרישה לתשלום הקנס הנ"ל, בדואר רגיל. בנוסף, בתאריך 23.05.04, נשלחה דרישה נוספת בדואר רשום בגין הקנס, והדרישה מיום 23.05.04 נמסרה לחייב ביד. רק לאחר מכן, נשלחה למבקש ההודעה מיום 29.11.10.
משקיבל המבקש לידיו דרישת תשלום ביום 23.05.2004, לא הוצגה בפניי הצדקה לשיהוי בהגשת בקשה זו, שיהוי שאינו מתיישב עם הוראת סעיף 130(ח) לחוק.