אגבאריה נ' בוחבוט ואח'

פסק דין

בפניי בקשת הנתבעים להורות על דחיית התביעה מחמת קיומו של מעשה בית דין.

עניינו של תיק זה בתאונת דרכים, אשר התרחשה ביום 22.2.11 ובה היו מעורבים רכבו של התובע, בו נהגה באותה העת הגב' לינא אגבריה,  ורכבו של הנתבע 1 אשר בוטח על ידי הנתבעת 2.

בכתב התביעה המתוקן, אשר הוגש ביום 5.10.11, טען התובע כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על כתפי הנתבע 1, ומשכך על הנתבעים לפצותו בגין נזקיו. מנגד, הנתבעים טענו בכתב הגנתם, כי האחריות לתאונה מוטלת על כתפי הנהגת אשר נהגה ברכב התובע בעת קרות התאונה.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי בגין התאונה דנן הגישו הנתבע 1 ותובעת נוספת כתב תביעה כנגד הגב' לינא אגבריה וכנגד חברת הביטוח אשר ביטחה את רכבו של התובע  לבית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב (ת"ק 19601-06-11).

הדיון בתביעה התקיים ביום 6.3.12 בפני כבוד הרשם הבכיר עדי סומך, במסגרתו העידו הנתבע 1 והגב' אגבאריה על נסיבות קרות התאונה.

אין חולק כי במסגרת הדיון הגיעו הצדדים לפשרה, לפיה חברת הביטוח "הפניקס" (מבטחת התובע כאן) תשלם לתובעים (שם) סך של 11,000 ₪ לסילוק מוחלט וסופי של התביעה.

הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין).

לטענת הנתבעים, פסק הדין הינו בבחינת מעשה בית דין והשתק פלוגתא לגבי תיק זה.

מנגד טוען התובע, כי אין בפסק הדין קביעה פוזיטיבית והכרעה לגופו של עניין. משכך, אין המדובר כלל במעשה בית דין.

דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל ואנמק.

בע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ פ"ד נד (2) עמ' 642 נדרש בית המשפט לעניין דוקטרינת "מעשה בית דין" וכוחה להביא לסיומה של התדיינות משפטית וכך קבע:

"הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען "השתק עילה" להוכיח, כי יש זהות בין בעלי-הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה. לעומת זאת, במקרה כזה ייתכן שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית".

בהליך שלפניי, התובע, אשר הוא עצמו לא היה צד להליך הקודם  אלא חליפתו (המבטחת), עותר לפסיקת נזקיו בין תאונת הדרכים. בהליך הקודם נדרש בית המשפט לנזקי הנתבעים (התובעים שם) ולפיכך אין המדובר בתביעה נוספת בשל אותה עילה (ראה גם נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי, עמ' 44).

יחד עם זאת, ולפי שעסקינן בשאלת האחריות לתאונת הדרכים וזו כבר עמדה לדיון בפני בית המשפט שם, הרי שיש לבחון האם הושתקה הפלוגתא.

בע"א 1041/97 (לעיל) קבע בית המשפט ארבעה תנאים אשר בהתקיימם יש לקבוע כי הפלוגתא הושתקה : זהות בפלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, קיומו של דיון בין הצדדים, הכרעה מפורשת תוך קביעת ממצא פוזיטיבי וחיוניות ההכרעה לצורך פסק הדין.

(שם בעמ' 650).

כאמור אין חולק בדבר זהות הפלוגתא הנוגעת לאחריות לתאונה וכן על קיומו של הדיון. בהקשר זה יוער כי התובע טען שעל מועד הדיון נודע לו בבוקר הדיון ועל כן לא הייתה בידו שעת כושר לזימון עדיו. טענה זו יש לדחות שכן חליפתו של התובע, המבטחת, נשמעה בדיון (וכן העידה הנהגת). ככל שהיה הכרח לשמוע את העד, הרי שיכולה הייתה להקדים זימונו לדיון או לעתור לזימונו במעמד הדיון. עיון מעלה כי קיומו של אותו עד הוזכר, ואולם אין בקשה לזמנו.

דיון אם כן קויים.