אגבאריה ואח' נ' סאלם ואח'

החלטה

רקע עובדתי

1.בפני בקשת הנתבעים 1 ו- 3 (להלן: המבקשים") לדחיית התביעה על הסף מחמת קיומו של מעשה בית דין על-פי תקנה 101 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

2.ביום 25.06.05 נפגעו התובעים, המשיבים 1 ו- 2, ומר אגבאריה עאמר בתאונת דרכים, בה היו מעורבים שני כלי רכב המבוטחים על ידי המבקשת מס' 2, מגדל חברה לביטוח בע"מ, והמשיבה מס' 3, מנורה חברה לביטוח בע"מ.

3.על-פי הנטען, התאונה ארעה שעה שעמדו שלושת הנפגעים מחוץ לרכב בו נסעו מסוג פולסווגן פאסאט, מ.ר. 7303618, ועסקו בתיקון תקר באחד מגלגלי הרכב, כאשר לפתע רכב צד ג' מסוג פולסווגן גולף, מ.ר. 8410518 (להלן: "הרכב החולף " ו/או הרכב הפוגע"), נהוג ע"י המבקש 1 ומבוטח אצל המבקשת 3, פגע בהם וגרם להם נזקי גוף.

4.טרם הגשת התביעה שבכאן הגיש הנפגע הנוסף, מר עאמר אגבאריה, תביעה בגין נזקיו לבית המשפט המחוזי בחיפה, ת"א 369/06, בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), וזאת בגין אותה תאונת דרכים מיום 26.05.05 (להלן: "התביעה הראשונה" ו/או התביעה הקודמת"). התביעה הראשונה הוגשה כלפי נהג הרכב החולף, המבקש 1 בבקשה דנן, המבקשת 3 חברת הביטוח אשר ביטחה את הרכב הפוגע, וכנגד המשיבה 3, המבטחת של הרכב בו נסעו שלושת הנפגעים.

5.התביעה שלפניי היא תביעת המשיבים 1 ו- 2 על-פי חוק הפלת"ד, כנגד המבקש 1, נהג הרכב הפוגע, המבטחות של שני כלי הרכב המעורבים, המבקשת 2 והמשיבה 3, בשל נזקי גוף שנגרמו להם בתאונת הדרכים מיום 25.06.05.

6.בתביעה שבכאן אין מחלוקת בדבר זכאות התובעים לפיצויים על-פי חוק הפלת"ד. המחלוקת נטושה סביב השאלה על מי מוטלת החובה לשאת בתשלום הפיצויים: המשיבה מס' 3, מבטחת הרכב בו נסעו התובעים, המבקשת 2 מבטחת הרכב הפוגע, או שמא מדובר בתאונה מעורבת, כמשמעה בסעיף 3 (ב) לחוק הפלת"ד, שאז שתי המבטחות חבות יחדיו בפיצוי התובעים.

7.בתביעה הקודמת הסמיכו הצדדים את ביהמ"ש להכריע בתובענה בהתבסס על עדויות המעורבים בתאונה שנמסרו במשטרה ללא צורך בשמיעת ראיות וחקירת עדים. בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה (ס. הנשיא כבוד השופט ש. ברלינר) מיום 23.10.07, נקבע כי הנפגע הנוסף נפגע עקב חשיפתו לפגיעת מכונית חולפת בעת שעסק בסיום תיקונו של רכב הפאסאט. תיקון זה הוא בבחינת "תיקון דרך" ושימוש בפאסאט. לפיכך, ולאור הקביעה כי הימצאות הנפגע מחוץ לרכב היתה "קשורה בטבורה לשימוש בו", וכמתחייב מהלכת אלראהב, הוטל פיצוי הנפגע הנוסף על כתפיה של המשיבה 3, מנורה חברה לביטוח בע"מ, מבטחת הרכב בו נסעו שלושת הנפגעים בו בוצע התיקון.

טיעוני הצדדים

8.לטענת המבקשים, יש לדחות את התביעה נגדם בשל קיומו של מעשה בית דין, שכן השאלה המהותית שעומדת על הפרק בתביעה זו, היינו מי יחוב בפיצויים בתאונה נשוא התובענה, נדונה לגופה והוכרעה בפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה שניתן בתביעה הקודמת. המבקשים סבורים, כי מדובר בפסק חלוט המהווה "מעשה בית דין" בענייננו, ומכאן שדין תביעתם של התובעים כאן להידחות על הסף.

9.המבקשים טוענים, כי כל התנאים הנדרשים בפסיקה לתחולתו של מעשה בית דין מסוג השתק עילה מתקיימים בתביעה שבכאן. לשיטתם, קיימת זהות של הצדדים היריבים בשתי התביעות (חברות הביטוח שנתבעו בתביעה הראשונה נתבעות גם כאן); המסכת העובדתית המונחת ביסוד שתי התביעות הינה זהה בשתי התביעות כמו גם הסעד המבוקש בשתי התביעות. עוד טוענים המבקשים, כי הגם שלא היו צד להליך הקודם, התובעים בתובענה דנן עומדים ביחסי "קרבה משפטית" עם הנפגע הנוסף, וזאת מחמת הזיקה- "קרבת העניין" בין עניינם שלהם לבין עניינו של הנפגע הנוסף, ולכן חל עליהם הכלל בדבר השתק עילה.

10.לחילופין טוענים המבקשים, כי יש לדחות את התביעה כנגדם הואיל וחל במקרה זה הכלל של "השתק פלוגתא", לפיו קיים מחסום דיוני לבעל דין לשוב ולהתדיין בשאלה עובדתית אשר נדונה והוכרעה כבר בין בעלי הדין בהתדיינות קודמת. לשיטתם, מתקיים בנסיבות העניין שבפנינו השתק פלוגתא שבשלו מנועים המשיבים 1 ו- 2 (התובעים) מלטעון לחבותם של המבקשים לשאת בפיצוים לפי חוק הפלת"ד. בתביעה הקודמת נדונה והוכרעה לגופה שאלת חבותה של המשיבה 3 שהינה צד ישיר בתביעה כאן, בתאונה זו, ונקבע כי על המשיבה 3 לבדה לשאת בפיצוי הנפגע הנוסף מכח חוק הפלת"ד.

11.לטענת המבקשים, קביעתו של כבוד השופט ברלינר בתביעה הראשונה בדבר אחריותה של המשיבה 3 לפיצוי הנפגע הנוסף בגין נזקי גוף שנגרמו לו כתוצאה מתאונת הדרכים, מחייבת את הצדדים גם בהליך זה. ולכן יש לדחות את התביעה שלפניי כנגד המבקשים.

12.מנגד טוענת המשיבה 3, כי דין בקשה זו להידחות שכן לא חל הכלל של מעשה בית דין. המשיבה 3 טוענת, כי פסק הדין בתובענה הקודמת אינו מהווה מעשה בית דין, שכן התביעה שלפניי והתביעה הקודמת שונות ונסיבות פגיעת התובעים שבכאן שונות מנסיבות פגיעתו של הנפגע הנוסף. לשיטתה, המסכת העובדתית המונחת ביסוד כל אחת מהתביעות שונה, עילת התביעה שונה ולכן לא מתקיים "השתק עילה". עוד טוענת המשיבה 3, כי אין עסקינן בצדדים שהיו צדדים שכנגד בתביעה אשר נדונה בבית המשפט המחוזי בחיפה.

13.עוד טוענת המשיבה 3, כי אין להחיל נגדה את הדוקטרינה של "השתק פלוגתא" לאור העובדות השונות בתובענה דנן ובתובענה הקודמת אשר נדונה בביהמ"ש המחוזי בחיפה. לטעמה, הנפגעים בתאונה נשוא התובענה נפגעו בנסיבות שונות: הנפגע הנוסף נפגע כאשר הוא עמד על הכביש וסיים להכניס לתא המטען את הגלגל. לעומת זאת, התובעים שבכאן נפגעו כאשר עמדו על המדרכה לאחר שתיקון הדרך הסתיים. המשיבה 3 טוענת, כי מיקום התובעים ומעשיהם במועד התאונה משליך על הגדרת התובעים כ"הולכי רגל" או כ"משתמשים" ברכב ועל השאלה מי מבין שתי המבטחות, מנורה או מגדל, חבה בפיצוי המשיבים. בשתי התביעות עולות פלוגתאות שונות אשר מצריכות בירור עובדתי לגופו של עניין. לאור השוני העובדתי בין התובענה דנן והתובענה הקודמת, הרי שלא מתקיים הכלל, לפיו בכדי שיווצר השתק פלוגתא נדרשת זהות עובדתית בין האירועים. המשיבה 3 מוסיפה וטוענת, כי בית המשפט המחוזי בחיפה לא הגיע לידי הכרעה, משפטית או עובדתית, באשר לתובעים בתובענה דנן. בתובענה הקודמת לא היתה הכרעה בשאלת מיקומם ומעשיהם של התובעים כאן בעת התרחשות התאונה, אשר ממנה תיגזר זהות הגורם האחראי מבין שתי המבטחות לתשלום הפיצויים.

14.בתשובתם לתגובת המשיבה 3 טוענים המבקשים, כי המשיבה 3 מבצעת אבחנה מלאכותית על ידי חלוקת האירוע למקטעים נפרדים. לשיטת המבקשים יש לראות במעשיהם של כלל המעורבים בתאונה כמקשה אחת.

15.כבר בראשית דבריי אבהיר, כי בהחלטתי זו אינני מתיימרת לדון במחלוקת העובדתית שנטושה בין הצדדים ביחס לנסיבות התרחשות התאונה וגם לא במחלוקת המשפטית, אם הארוע הנטען יסווג כתאונת דרכים שארעה בעקבות "שימוש ברכב" או שמא מדובר בתאונת דרכים שארעה בעקבות פגיעה ב"הולכי רגל". השאלה הנשאלת היא האם פסק הדין בביהמ"ש המחוזי בחיפה שניתן בתובענה הקודמת מהווה מעשה בית דין בהתייחס לתובעים שבתביעה שלפניי.

המתווה הנורמטיבי

16.כלל ההשתק מחמת "מעשה בית דין" מונע מצדדים להליך לשוב ולהתדיין ביניהם בעילת תביעה או בפלוגתא שהוכרעה לגוף העניין בפסק דין תקף וסופי שניתן ע"י בית משפט מוסמך. בבסיס הכלל עומדים טעמים שבטובת הציבור שעיקרם הפעלה יעילה של מערכת בתי המשפט ומניעת כפל התדיינות והכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט ובוודאות ההחלטות הניתנות מכוחו. כמו-כן מיועד הכלל של מעשה בית-דין להגן על האינטרסים של בעלי הדין ולמנוע ממי שניתנה לו הזדמנות הוגנת ומלאה למצות את עניינו בבית המשפט לשוב ולהטריד את יריבו באותו עניין (ראו: משה קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי- הלכה ומעשה 666 (כרך א', 2007) (להלן: קשת); ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 7 (לא פורסם, ניתן ביום 8.9.2005) (להלן: עניין גורה)].