אגאי נ' מזרחי

פסק דין

1.לפנינו בקשה מטעם הנתבע לסילוק על הסף של התובענה שלפנינו, וזאת מחמת התיישנות ומעשה בית דין.

כבר כעת ייאמר, כי ראיתי לקבל את הבקשה מן הנימוקים שיפורטו להלן.

2.על פי כתב התביעה, במסגרת בניית ביתו של הנתבע בשכנות לביתו של התובע, התחייב הנתבע לבצע עבודות בניה, כמפורט בהתחייבות מחודש יולי 1989 (להלן – ההתחייבות) , אשר צורפה כנספח א' לכתב התביעה.

3.לטענת התובע, הנתבע הפר את ההתחייבות, וכן הפר התחייבויות שונות שנטל על עצמו במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים, בת.א. 10615/04 בבית משפט זה, אשר הועבר לגישור בפני כב' השופט (בדימוס) יעקב בצלאל, וניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה שהושג במסגרת הליך הגישור, ביום 28.6.06 (להלן – ההליך הקודם).

4.במסגרת כתב התביעה שלפנינו , דורש התובע מהנתבע להשלים על חשבונו את ביצוע העבודות נשוא ההתחייבות, ומבקש מבית המשפט למנות את בא כוחו ככונס נכסים לצורך השלמת הליכי הבניה.

לחלופין מבקש התובע, לחייב את הנתבע לשלם לתובע את עלות ביצועה של עבודת הבניה , וכן לשלם לתובע סכום של 50,000 ₪ בהתאם לאמור בפסק הדין בהליך הקודם.

5.בכתב ההגנה העלה הנתבע טענות מקדמיות בדבר התיישנות ומעשה בית דין.

לעניין ההתיישנות טוען הנתבע, כי התובע ישב בחיבוק ידיים במשך כ – 24 שנים, ממועד ההתחייבות עד אשר נקט בהליך דנן, ועל כן דינה של התביעה, ככל שהיא מתבססת על ההתחייבות משנת 1989, להידחות על הסף מחמת התיישנות.

לעניין מעשה בית דין טוען הנתבע, כי פסק הדין בהליך הקודם (מיום 28.6.06) מהווה מעשה בית דין ביחסים שבין הצדדים, וכל טענה שהייתה לתובע כנגד עבודות הבניה ו/או בקשר עם ההתחייבות – נדונה והוכרעה כבר בין הצדדים בהליך הקודם.

6.התובע מתנגד לטענת הנתבע בדבר התיישנות, וטוען בתגובתו, שהוגשה ביום 13.10.13, כי בכל מה שנוגע לסעד כספי הרי שזה לא התיישן הואיל והעילות נשוא כתב התביעה שלפנינו נולדו בחודשים יולי 2006 – ינואר 2007, לאחר פסק הדין בהליך הקודם.

התובע מפנה לסעיף 12 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), לפיו פסק דין אשר אינו דורש ביצוע אינו מתיישן כלל.

לטענת התובע, פסק הדין בהליך הקודם אינו דורש ביצוע אלא הימנעות מביצוע, ולכן אינו כפוף לתקופת ההתיישנות.

עוד נטען בהקשר זה, כי גם אם ייאמר כי פסק הדין בהליך הקודם כפוף לתקופת ההתיישנות – הרי שלפי סעיף 21 לחוק, משך התקופה הוא 25 שנים, תקופה שממילא לא חלפה ממועד פסק הדין בהליך הקודם (28.6.06).

טענה נוספת בפי התובע מתייחסת להוראות סעיף 9 לחוק ההתיישנות, הקובע כי הודאת נתבע בקיום זכות של תובע מפסיקה את מרוץ ההתיישנות, ויש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד ההודאה.

התובע טוען כי הודאת הנתבע בזכויותיו ניתנה במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בהליך הקודם, ולכן יחל מניינה של תקופת ההתיישנות מיום מתן פסק הדין בהליך הקודם , ביום 28.6.06, ולפיכך - התביעה לא התיישנה.

יצוין, כי אין בתגובת התובע כל התייחסות לטענתו המקדמית הנוספת של הנתבע, בדבר מעשה בית דין.

7.לאחר עיון בטענות הצדדים, לרבות בתגובת הנתבע מיום 3.11.13 לתגובתו של התובע מיום 31.10.13, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל, הן מחמת מעשה בית דין והן מחמת התיישנות.

8.לעניין מעשה בית דין – הואיל והתובע לא טרח להגיש תגובה לטענה זו, הרי ששתיקתו מהווה למעשה הודאה כי בין הצדדים קיים מעשה בית דין (פסק הדין מיום 28.6.06 בהליך הקודם), החוסם את התביעה שלפנינו.

נראה שגם ללא הודאת התובע קיים במקרה דנן מעשה בית דין.