זוהי תביעת נזיקין בטענה של מניעת קשר בין אב לבין בתו. אמה של הקטינה, נתבעת לפצות את התובע, בסך כולל של 30,000 ש"ח. מתוך סכום זה, סך 25,000 ש"ח בגין עוגמת נפש, סך 1,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה, בימים בהם נמנע בעד התובע לפגוש בקטינה והיתרה, 4,000 ש"ח, בגין "הוצאות משפטיות מיותרות כתוצאה ממעשיה של הנתבעת".
1. התובע והנתבעת הכירו לפני כ - 9 שנים ולאחר שעברו להתגורר ביחד, נולדה להם בת, ביום ... בני הזוג לא נישאו מעולם. במועד בו ניהלו חיים משותפים, התגוררו הצדדים בדירת התובע בעיר .... לאחר הפירוד, שבו הנתבעת והקטינה ל... והתובע נותר ב....
2. בין הצדדים התנהלו הליכים בפני ביהמ"ש, בתביעות שהגישה הנתבעת כנגד התובע, למזונות הקטינה, בתמ"ש 13990/02 ולהחזקתה, בתמ"ש 13991/02.
3. ביום 17.12.02, הגיעו הצדדים להסכמות, בעניין מפגשי התובע והקטינה וזאת למשך חודש ימיםמיום מתן ההחלטה. ביום 20.1.03, ניתן פס"ד למזונות הקטינה.
4. ביום 20.1.03, הגישה הנתבעת בקשה לשינוי ההסכמות בטענה שהתובע מפר אותן בכך שאינו לוקח את הקטינה ל"פאן - פאן" ומבלי להודיע לנתבעת, לוקח אותה לבית דודתה של אם הנתבעת. עוד נטען שהתובע השיב את הקטינה מהביקור באיחור של 30 דקות וזאת במזג אוויר חורפי והילדה לקתה בדלקת אוזניים. הנתבעת הוסיפה שהאב אינו מקפיד על מועדי לקיחת הילדה מהגן והשבתה לאם. הנתבעת דרשה שהתובע יקפיד לקחת את הקטינה מהגן, בשעה 11:00 ולא קודם ויבלה אתה רק במקומות שנקבעו בהחלטה, דהיינו "פאן - פאן", יחזיר את הילדה אך ורק לבית אמה, עד השעה 14:00. עוד נתבקש ביהמ"ש לחייב את התובע לדווח לנתבעת בתום הביקור, כל דבר שתדרוש לדעת לגבי הקטינה ולגבי מהלך הביקור, לחייב את התובע לקבל הדרכה בטיפול בקטינים ולהמציא מסמך המאשר כי אכן קיבל הדרכה שכזו.
התובע התנגד לחלק מדרישות הנתבעת, צירף לתגובתו סדרת צילומים, בהם נראית הקטינה מבלה ונהנית ונימק את לקיחת הקטינה לבית הדודה בטענה ששם האוכל טרי ובריא. האב הודה כי השיב את הקטינה באיחור, אך טען שהמדובר באיחור קל של כ - 10 דקות וזאת משום שהקטינה נהנתה מהביקור. התובע הציע שינויים במועדי הקשר עם הקטינה.
5. בהחלטתי מיום 17.2.03, קבעתי שהמדובר בבקשה קטנונית וקנטרנית. הנתבעת נתבקשה להודיע אם היא מסכימה לשינוי המועדים שהוצע ע"י התובע. בסופו של דבר לא הושגה הסכמה בעניין זה.
6. בהחלטתי מיום 24.3.03, הבעתי את התרשמותי מכך שהמבקשת נוהגת בקטינה כברכושה הפרטי ומעוניינת לשלוט על התובע ובדרך פעולתו, גם בזמן שהקטינה נמצאת בהחזקתו. עוד הבעתי את התרשמותי שלא קיים חשש לפגיעה בקטינה.
7. בעת הדיון ביום 11.6.03, חזרה בה הנתבעת מבקשתה לשינוי ההסדר והתובע עמד על דרישתו להארכת שעות הביקור. בהחלטה מאותו יום, הוריתי לפקידת הסעד להגיש תסקיר בעניין הרחבת שעות הביקורים.
8. ביום 8.12.03, הגישה פקידת הסעד תסקיר, בו פירטה רשימה מפורטת של המלצות ובין היתר, המלצה שאיחור של עד שעה בהחזרת הקטינה לבית האם לא יחשב כאיחור. פקידת הסעד הביעה דעתה שאין מקום להגשת תלונות חוזרות והמליצה שהאם לא תנתק שיחות טלפון בין האב לבין הקטינה.
9. ביום 12.2.04, הגיעו הצדדים להסכמות בקשר להסדרי הביקורים. על פי הסכמות אלה, היה האב אמור לקבל את הקטינה, אחת לשבועיים, מיום חמישי ועד יום שישי. הסדר זה נקבע אמנם לתקופה של 6 חודשים, אולם בפועל המשיכו הצדדים לנהוג על פיו והנתבעת לא טענה שהמדובר בהסדר זמני (ראה סעיף 2 לסיכומיה).
10. ביום 22.7.05 התלוננה הנתבעת במשטרה על כך שהתובע איים להרוג את הקטינה. אין חולק שכתוצאה מתלונה זו, הגיעה המשטרה, באותו יום, לפארק הקופים, בו ביקר עם הקטינה ועצרה אותו, בנוכחות הקטינה. לטענתו, הוא הובא לתחנת המשטרה ב... ולאחר מכן הובא לתחנת המשטרה ב... ונחקר. בשעה 20:00 בערך, שוחרר התובע מתחנת המשטרה.
הנתבעת טענה שתלונתה הייתה מוצדקת לחלוטין. לדבריה, התובע אמר לנתבעת ולאמה, בעת שנטל את הילדה, כי אין לו טעם לחיות ואין טעם לחייה של הילדה וביקש מהנתבעת ואמה להיפרד לשלום מהמזונות. לדבריה, המדובר באיום מפורש, לפגוע בעצמו ובילדה ולאור היכרותה עם התובע, היא התייחסה לאיום זה במלוא הרצינות והגישה על כך תלונה למשטרה. העובדה שברכבו של התובע נמצא גרזן, רק הוסיפה, בדיעבד, אמינות לאיום וההסבר שנתן התובע בבית המשפט, להמצאות הגרזן ברכב, היה מופרך על פניו.
11. ביום 24.7.05, פנתה הנתבעת לבימ"ש השלום כנגד התובע, בבקשה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת ובקשתה נדחתה.
12. ביום 17.8.05, הודיע התובע לנתבעת על כוונתו לקבל את הקטינה לביקור, ביום 19.8.05. במועד זה הגיע התובע אל בית הנתבעת ב... והנתבעת הודיעה שהקטינה אינה רוצה להיפגש עמו.
הנתבעת טענה שלאחר תקופה של כחודש, במהלכה נמנע התובע מלבקר את הקטינה ולא יצר עימה כל קשר, לרבות קשר טלפוני, הגיע התובע לביתה, כדי לקבל את הילדה וזאת לאחר שרק יום קודם לכן הודיע על כוונתו לעשות כן. הילדה סירבה, בכל תוקף, ללכת עם התובע וכל ניסיונות השכנוע של התובע ושל הנתבעת לא הועילו. התובע התקשר, בו במקום, לעו"ס וגם זו ניסתה בטלפון לשכנע את הילדה ללכת עם התובע, אך גם ניסיון שכנוע זה לא צלח. עוד טענה שלאחר מכן, פגש התובע באקראי באמה, בכניסה לבנין בו היא מתגוררת והחל לגדפה ולירוק בפניה.
13. אין חולק שביום 21.8.05 התקשר התובע אל הנתבעת והודיע שברצונו לקבל את הקטינה לביקור בן 5 ימים, החל מיום 23.8.05, כפי שנקבע בהחלטת ביהמ"ש בעניין הסדרי הראיה. התובע גם הודיע שקיבל חופשה, בת שבוע ימים וברצונו לקיים את הסדרי הראיה עם הקטינה במהלך החופשה.
14. ביום 23.8.05, כחודש לאחר מעצר התובע ולאחר הפניה הכושלת לבימ"ש השלום, הגישה הנתבעת כנגד התובע, בקשה למתן צו הגנה, בתמ"ש 13992/02. בבקשתה חזרה הנתבעת על טענתה שהתובע איים להרוג את הקטינה ואת עצמו. עוד נטען שהתובע ירק וקילל את אמה של הנתבעת. בעדותה בפני ביהמ"ש, טענה הנתבעת שהמשטרה מצאה גרזן בתא המטען של מכונית התובע. בהחלטה מיום זה, ניתן צו הגנה כנגד התובע, האוסר עליו להכנס לדירת הנתבעת, להשתמש באלימות או להטריד את הנתבעת ואת הבת, בין בטלפון ובין בדרך אחרת. בנוסף, ניתן צו לתסקיר פקידת סעד.
15. התובע טען שהגיע לבית הנתבעת ב..., ביום 23.8.05, על מנת לקבל את הקטינה לחופשה המתוכננת, אך זו לא השיבה לטלפון. על כן המתין לקטינה ליד ביתה, כ - 3 שעות ולאחר מכן פנה למשטרה על מנת שיעזרו לו לקבל את הקטינה לביקור. אז נמסר לו שהוצא נגדו צו הגנה.