סגנית הנשיא ורדה וירט-ליבנה

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (סגן הנשיאה שמואל טננבוים, ונציגי הציבור גב' חנה נאמן-גלאי ומר צבי זייד; ב"ל 9647-07-12) בו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע לבבי בו לקה, כתאונת עבודה.

עיקר העובדות ופסק דינו של בית-הדין האזורי

2. המערער, יליד 1947, היה בעלים ומנהל של עסק למוצרי אלומיניום. בבוקר יום ה- 25.8.10 התנהל ויכוח בין המערער לעובד שלו, אייזק פלדמן, בקשר לטיב עבודתו של אייזק. לטענת המערער, בתום הוויכוח הוא חש מחושים בחזה. לאחר הויכוח נסע המערער עם עובד אחר, בשם משה אוזן, לבת ים, וכשחזרו הוא חש בכאבים בחזה, אך למרות זאת  השלים את יום העבודה. בשעות הערב התגברו הכאבים, המערער פונה לבית חולים, ואובחן אצלו אי ספיקה ואוטם בשריר הלב.
3. תביעה שהגיש המערער למשיב (להלן – המוסד) להכיר באוטם שריר הלב כתאונת עבודה – נדחתה, בנימוק שלא הוכח קיומו של אירוע חריג תוך כדי ועקב העבודה.
4. כנגד החלטת המוסד הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי, וטען בתמצית כי הופעת אוטם שריר הלב התרחשה סמוך לוויכוח שהיה בגדר אירוע חריג שקרה לו בעבודתו, במהלכו התרגז מאד ועלה לטונים מאד גבוהים. לחילופין נטען, כי מדובר במקרה של "אוטם מאיים", שכן בימים שקדמו לאירוע חש המערער שלא בטוב. בנסיבות אלה, הכירה הפסיקה באפשרות שאירוע אשר באופן רגיל לא יחשב כחריג -  יוכר בחריגותו על רקע מצב נחות קודם.
5. המוסד טען מנגד, כי האירוע הנטען ביום הפגיעה, לא חרג מאופי עבודתו הרגיל של המערער, ועל כן אין לראות בו כאירוע חריג. כמו כן, הטענה בדבר התרחשותו של אירוע חריג אינה נתמכת בראיה אובייקטיבית כלשהי, ואף אינה מתיישבת עם חומר הראיות.
6. בפסק דינו, בית הדין האזורי דחה את התביעה וקבע, כי לא הוכחה התרחשותו של אירוע חריג ולא התקיימו הנסיבות להכיר במצב של "אוטם מאיים". בנימוקיו קבע בית הדין האזורי, כי בהודעת המערער לחוקר המוסד אמר המערער, כי היו לו הרבה ויכוחים עם אייזק, והוא נהג להתרגז עליו, ולא היה לו באותו יום ויכוח חריג או מיוחד. כמו כן, עובד נוסף העיד שלא היה משהו חריג באותו יום, ועד נוסף העיד שהמערער נוהג להתעצבן ולצעוק בעבודה. בנסיבות אלו, לא הוכח קיומו של אירוע חריג בעבודה בסמוך לקרות האוטם. באשר לטענה החלופית קבע בית הדין האזורי, כי לא הובאה ראיה רפואית ברורה וחד משמעית על התפתחות אוטם מאיים אצל המערער בימים שקדמו לאירוע הנטען. העובדה כי המערער חש כאבים בחזה בימים שלפני יום האירוע, וכי הדברים נרשמו מפיו בסיכום מחלה מבית החולים, אינה בבחינת ראיה רפואית מספקת לעניין זה, ולכן נדחתה גם  טענה זו.

מכאן הערעור שלפנינו.

7. הדיון בערעור זה נערך בדרך של סיכומים בכתב על פי תקנה 103 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי-דין), התשנ"ב-1991, כפי שהוסכם על ידי הצדדים בדיון קדם הערעור מיום 29.10.14.

עיקר טענות הצדדים בערעור

8. המערער ממקד את ערעורו בשאלת יישום ההלכה בדבר "אוטם מאיים" על נסיבות העניין, וטוען כי ישנו מסמך רפואי לפיו הוא הרגיש בכאבים בחזה חמישה ימים קודם לאירוע הנטען, וכי המאמץ מאותו יום היה חריג מבחינה סובייקטיבית. בהקשר לכך המערער מוסיף, כי המוסד לא חלק בסיכומיו בבית הדין האזורי על הטענה שמתקיימים התנאים לתחולת דוקטרינת "אוטם מאיים", ומשכך על בית הדין האזורי היה להימנע מלדון בנושא זה. טענה נוספת של המערער היא, כי בית הדין האזורי לא נדרש לטופס התביעה לדמי פגיעה המלמד על עצמת האירוע החריג.
9. ב"כ המוסד טוענת מנגד, כי  ההלכה היא שבית דין זה איננו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ששמע והתרשם באופן ישיר מהעדויות שהיו לפניו, וכי בזמן אמת העידו כולם שלא היה משהו חריג בוויכוח זה, ועל כן יש לדחות את הטענה לקיומו של  אירוע חריג.  בהתייחס לטענת "אוטם מאיים" – טוענת ב"כ המוסד, כי בהעדר רשומים בזמן אמת אין לבחון אירוע חריג בזמן של חולשה, ובמקרה הנוכחי, בזמן אמת המערער לא הגיע לרופא ולא נעשה לו א. ק. ג..

דיון והכרעה