פסק דין
מהם המבחנים להם נדרש בית המשפט עת מתבקש להורות על הוצאת מסמכים מתיק בית המשפט מחמת שלא גולו בתצהיר גילוי מסמכים, זו השאלה עליה נסוב ההליך שלפניי.
המשיבה עתרה לפני בית משפט קמא להוצאת שלושה מסמכים שצורפו על ידי המבקשת לתצהירי העדות הראשית מטעמה של האחרונה, מחמת שאלה לא גולו על ידה בהליך גילוי המסמכים. בקשתה התקבלה על ידי בית משפט קמא, (כב' השופטת גרוסמן, כתארה אז), בהחלטה מיום 26.8.10 (להלן: "ההחלטה") על ההחלטה, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור, היא הבקשה נשוא פסק דיני.
בקליפת האגוז יצוין כי נשוא ההליכים בין הצדדים, הוא תביעות הדדיות שבין הצדדים שעניינן הפרות הסכם בקשר עם מוצרים שהמבקשת פיתחה עבור המשיבה, בתחום האזעקה והאלקטרוניקה. המבקשת הגישה תביעה ראשית ואילו המשיבה הגישה תביעה שכנגד. נטען כי המסמכים האמורים לא גולו במסגרת ההליך המוקדם של גילוי מסמכים, אלא הומצאו לראשונה על ידי המבקשת רק עת צורפו לתצהירי התשובה שלה. זאת נעשה לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה של המבקשת ותצהירי העדות הראשית מטעם המשיבה. לעמדת המבקשת אחד משלושת המסמכים, כבר גולה בתקליטור שהוגש במסגרת הליכי הגילוי (שלושת המסמכים, להלן: "הנספחים").
הנספחים עוסקים בהתנהלות העסקית במהלך ההתקשרות של הצדדים, כמו גם האופן בו נהגה המבקשת כשניתק הקשר בין המבקשת לבין המשיבה.
לעמדת המבקשת שנסמכה על תצהירו של מר קרן, המסמכים לא אותרו בעת הגשת תצהיר גילוי המסמכים, שהתגלו באקראי ובחיפוש נוסף שערך, ולאחר תצהיר גילוי המסמכים שניתן מטעם המבקשת.
לאחר קבלת התשובות, הורה בית משפט קמא על הוצאת הנספחים מהתיק. את החלטתו השתית בית המשפט בעיקר על החשיבות של הליך גילוי המסמכים כסדרו. עוד ציין בית המשפט כי את החיפוש הנוסף שערך מר קרן, היה עליו לעשות בשלב מוקדם, וכמתחייב מהוראת תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). בית המשפט לא ראה במציאת הנספחים בשלב מאוחר משום הצדק למחדל כקבוע בתקנה 114א לתקנות, והבהיר כי עשיית הצדק חשובה גם בשלב ביצוע הליכי גילוי ועיון כסדרם ויש לעמוד על קיומם של אלה כהלכתם.
בבקשת רשות הערעור נטען כי שגה בית המשפט בהחלטה, זאת בין היתר מחמת שאין בנספחים כדי להפתיע, כי יש בהם כדי להביא לפני בית המשפט את מלוא התמונה הדרושה להכרעה ואלו גוברים על שיקולי פרוצדורה. עוד נטען כי ההלכה הפסוקה הכירה אף באפשרות של הבאת ראיות בשלב ערעור, קל וחומר עוד בטרם החלה שמיעת הראיות. לבסוף נטען כי המבקשת הסכימה כי יותר למשיבה להגיש תצהירים מטעמה בתשובה לנספחים כך שלא תיגרם לה פגיעה עקב צירופם של אלה.
המשיבה תומכת יתודותיה בהחלטת בית המשפט. לדידה, בהתאם ללשון תקנה 114א לתקנות אין מקום להתיר את הגשת הנספחים, כי אין בפי המבקשת הצדק סביר לאיחור, תוך שמעלה תהיות באשר לאמיתות הטענה בדבר האיחור האמור. עוד נטען כי אין רלוונטיות לעובדה שאין בנספחים כדי להפתיע ודי אם לא גולו בתצהיר גילוי המסמכים. המבקשת מפנה להלכות הפסוקות בדבר הקפדה על ביצוע כהלכה של הליכי הגילוי המוקדמים כמו גם על אי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות דיונית כגון זו שעומדת לפנינו.
מושכלות יסוד הן שיש להקפיד על קיומם של הליכים מקדמיים כסדרם, כפי שציין ובצדק בית משפט קמא. ככל שתיפרץ המסגרת הדיונית שנקבעה בתקנות, עלול הדבר לשים לאל את מטרת המחוקק, לשבש את התנהלות ההליכים, לגרום לתוהו ובוהו, כמו גם לפגוע בציפיות הצדדים.
לפיכך, הוסמך בית המשפט להטיל סנקציה חמורה על צד שלא מגלה מסמכים בתצהיר גילוי המסמכים, בכך שלא יתאפשר בידו להציג את המסמכים כראיה מטעמו בהליך, וכקבוע בתקנה 114א לתקנות (ראה גם ספרו של השופט גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" עמ' 198 והאסמכתאות הנזכרות שם). עם זאת, ובשים לב לנזק שעלול להיגרם לבעל הדין שלא יתאפשר בידו להגיש כראיה מסמכים שלא גולו בתצהיר גילוי המסמכים, ניתן שיקול דעת לבית המשפט לאפשר הגשתם של אלה, הגם שלא נזכרו בתצהיר גילוי מסמכים, זאת אם נוכח שהיה הצדק סביר לבעל הדין עת שלא גילה את המסמך. במקרה כזה אף הוסמך בית המשפט "להורות בכל הנוגע להוצאות או לענינים אחרים" כלשון סיפת תקנה 114א.
מתי יעשה בית המשפט שימוש בסמכותו, לבקשת בעל דין, להורות על הוצאת ראיות של מישנהו, מתיק בית המשפט רק מחמת שאלה לא גולו במסגרת תצהיר גילוי המסמכים?
לטעמי, מחמת התוצאה הקשה שעלולה להיגרם לבעל דין שנמנע ממנו להגיש ראיות כאמור, על בית המשפט לנקוט ככלל במשנה זהירות בטרם יורה על כך, וזאת יעשה רק לאחר בחינות ממספר היבטים.
בראש וראשונה, יש לבדוק האם אי גילוי המסמכים בתצהיר גילוי המסמכים נעשה במכוון ובזדון, שאז הנטייה תהיה למנוע את הגשת המסמכים. כך, אם בעל הדין הסתיר ביודעין את המסמכים, והמתין לראות את ראיות מישנהו ולשלוף את המסמכים המוכמנים רק אז, ועל מנת להשיג יתרון דיוני בלתי הוגן. זאת בהבדל ממקרה בו הגשת המסמכים באיחור נובעת ממחדל גרידא, ושאינו מלווה בחוסר תום לב בולט, דבר שלא ימנע דרך כלל את הגשת המסמכים שלא גולו. גישה זו משתלבת עם ההלכה הפסוקה באשר לחובת תום הלב בסדרי הדין (רע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ ואחר' [2010]. בהקשר זה, ניתן להסתמך על דרך ההיקש מהפרשנות שניתנה לתקנה 122 לתקנות, לפיה אם צד לא קיים צו לגילוי מסמכים או מענה לשאלונים או פרטים נוספים, הוא צפוי למחיקת כתב טענותיו. ההלכה הפסוקה הורתה כי בית המשפט יימנע מלעשות שימוש בסנקציה האמורה כאשר הדבר לא נגרם בזדון או במתכוון. לעניין זה אפנה לע"א 270/86 מטח רגובי נ' תנובה מרכז שיתופי לשווק [1990]:
" יש לדחות את ערעורם של המערערים על החלטתה של הערכאה הראשונה, שלא למחוק את כתב הגנתה של המשיבה. הטעם לכך הוא, ש"...בית המשפט נרתע, ככל האפשר, מהגיב בחומרה על חוסר ציות, ולא ישתמש בכוחותיו לפי תקנה 122 ...אלא אם שוכנע שהמשיב מסרב בזדון לעשות את המוטל עליו" (זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 404)".
(ההדגשה אינה במקור – א.א.)
סבורני כי נכון יהיה ליישם את ההלכה דנן באשר לתקנה 122 לתקנות גם על תקנה 112א לתקנות, שכן שתיהן כאחת דנות באי קיום קיום צו שניתן במסגרת הליכים מקדמיים, ומן הראוי שתשרור הרמוניה ביישום הוראות שבאותו מגזר.
בשלב השני, וככל שיתברר שבעל הדין לא פעל מתוך מניע פסול, יהיה על בית המשפט לבחון את המחדל של המבקש באי גילוי המסמך בתצהיר גילוי המסמכים. הדבר יעשה תוך בחינת תום ליבו של המבקש, באשר לנסיבות אי הגילוי בשלב המוקדם. ככל שהמחדל אינו בדרגה גבוהה, הנטייה תהיה לאפשר לבעל הדין להגיש את המסמכים. מחדל כאמור יכול להיות, כאשר בית המשפט השתכנע שבעל הדין עשה מאמצים סבירים, מבחינה אובייקטיבית למצוא את כל המסמכים הרלוונטים להליך, אך חרף זאת, אלה לא אותרו. כך למשל, כאשר פנה לגורמים מטעמו שברשותם אמורים להימצא המסמכים, ובירר עמם אם ברשותם המסמכים, או בחן את הימצאותם של אלה במקום בו הם אמורים להימצא; או בדיעבד נמצאו המסמכים באקראי, ולא במקום בו היו אמורים להמצא. אלה הן נסיבות שבהן יש להניח שבית המשפט יאפשר להגיש את המסמכים חרף האחור לאור תום הלב של בעל הדין, חרף המחדל האמור.
בהמשך, יש לטעמי לבחון האם הגשת המסמכים באיחור ומבלי שגולו קודם לצד שכנגד, עלולה לגרום לאחרון נזק כבד שאינו ניתן לפיצוי. כך, אם הצד השני, התנהל באופן בו לא קיימים המסמכים האמורים, והגשתם של אלה, עלולה לפגוע בזכויותיו, עד כי אין לאפשר את הגשתם. לעניין זה רלוונטיות לשלב בו הוגשו המסמכים, שכן ככל שאלה יוגשו לאחר שכבר הוגשו ראיות, נשמעו עדים, הכף תטה שלא לאפשר את הגשת המסמכים.
עוד על בית המשפט להביא במניין שיקוליו, את חשיבות אותם המסמכים, כגון האם יש בגילויים משום חשיפת האמת, כך שנכון יהיה שלא למנוע את הוצאתם מתיק בית המשפט. בהקשר זה אפנה לדברי בית המשפט העליון, לפיהם שומה על בית המשפט לבחון את מהות הראיות בטרם החלטה בדבר דיותם כראיות בהליך. כך נקבע ברע"א 1935/03 הדסה קסטן נ' יעקב חיננזון, (2003)