אברמזון נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

ערעור זה נסוב על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (שירותים מיוחדים) מיום 18.3.13 (להלן: "החלטת הוועדה"). הוועדה קבעה, כי המערער לא היה תלוי בעזרה רבה מן הזולת ברוב שעות היממה בתקופה מיום 23.1.12 ועד ליום 23.3.12.

החלטת הוועדה נשוא הערעור ניתנה בעקבות פסק דין, שניתן ביום 27.2.13 בתיק ב"ל 20644-06-12, בהתאם להסכמת הצדדים שזו לשונה:

"עניינו של המערער יושב אל הוועדה לעררים לעניין שר"מ, על מנת שזו תתייחס שנית לתקופה שמיום 23.1.12 ועד ליום 23.3.12 ותשקול את עניין הניידות, ההלבשה וההיגיינה האישית, לתקופה הרלבנטית על סמך תלונות המערער ותיעוד רלבנטי לתקופה.

המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון בפניה.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.".

לטענת המערער, בהחלטת הוועדה נפלו פגמים. טענותיו העיקריות של המערער, הינן כדלהלן:

המערער סובל מהפרעת אישיות, בגינה נקבעה לו נכות יציבה בשיעור 50%. בנוסף, נפצע המערער בתאונת עבודה בכף רגלו השמאלית. למערער אושרה קצבת שר"מ מיום 1.3.11 ועד ליום 30.1.12. המערער התלונן, כי בתקופה הרלוונטית להחלטת הוועדה התנייד עם קביים ונזקק לעזרה יומיומית בהלבשה וברחצה.

הוועדה הסתמכה על דו"ח הערכת תלות מיום 26.2.12 וקבעה, כי המערער היה עצמאי בניידות בתקופה הרלוונטית. הוועדה התעלמה מאישורי ד"ר אליאס לפיהם המערער סובל מצליעה ונזקק לסיוע. הוועדה ביטלה את משמעות הזדקקות המערער לקביים קנדיות ולא ברור כיצד מצאה את המערער עצמאי בניידות.

הוועדה התעלמה מתלונות המערער כי נזקק לסיוע בנעילת נעליים ולבישת מכנסיים, בסעיף ההלבשה.

גם בעניין הרחצה, היה על הוועדה להתייחס לקשיי ההתניידות של המערער.

המשיב התנגד לעמדת המערער, מן הנימוקים העיקריים הבאים:

הוועדה מילאה אחר הנחיות פסק הדין, והחלטתה מנומקת וסבירה. המערער תוקף את שיקול הדעת של הוועדה.

בעניין ניידות, הזדקקות המערער לקביים אינה מסייעת, שכן המערער התנייד לבד, ללא עזרת הזולת.

ביום 8.12.13 התקיים דיון בנוכחות הצדדים, לאחריו סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה

במסגרת ערעור על החלטות ועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה.

ראו, בין היתר: עב"ל 10014/98 הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד 213 (1999).

הלכה פסוקה היא, כי אחת החובות המוטלת על הועדה לעררים, שהינה גוף מעין שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה.

ראו: דב"ע 1318/01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי פד"ע טו 60.