פסק דין
התובעים, זוג אנשים מבוגרים, רכשו שירותי תיירות מאת הנתבעת שכללו כרטיסי טיסה וטיול מאורגן לברצלונה תמורת סכום של -.777 $ לכל אחד מהם.
הנתבעת הייתה המארגנת של הטיסה והטיול ואין חולק, וזו עמדתה המוצהרת של הנתבעת, כי היא ה"מארגן" של הטיסה כפי הגדרת המונח בתקנה 1 לתקנות שירותי טיסה (טיסות שכר), תשמ"ב – 1982 [ סעיף 18 לכתב ההגנה של הנתבעת ].
במועד המיועד ליציאתם של התובעים לחו"ל, לא צלחה דרכם והם לא עלו לטיסה לה היו רשומים וטיולם התבטל.
הסיבה לאמור לעיל נעוצה לגישת התובעים ברשלנותה של הנתבעת, אשר שינתה את מועד הטיסה, או נאלצה לשנות את מועד היציאה כתוצאה מאילוצי המוביל האווירי עימו התקשרה, אולם לא הודיעה על כך לתובעים ,או לא הודיעה להם בצורה יעילה.
אין חולקים על העובדות הבסיסיות; הטיסה הייתה אמורה לצאת מנתב"ג ביום 3.12.09 אולם מספר ימים קודם לכן קבל התובע מס' 1 [ להלן: "התובע" ] הודעה טלפונית לפיה אוחר מועד היציאה לטיול ליום 6.12.09 וגם התקבל אצל התובעים כרטיס טיסה חדש למועד הנ"ל.
יום לפני מועד הטיסה החדש, ששעת הטיסה בו לא שונתה, התקבלה שיחת טלפון נוספת על ידי התובע, שבוצעה, על ידי עובדת הנתבעת הגב' מור חמו [ להלן: "מור" ], כפי עדותה של מור בפני [ להלן: "השיחה השנייה" ].
עניינה של השיחה השנייה הוא השנוי למעשה במחלוקת בין הצדדים ויש בה כדי להכריע את גורל התביעה, כפי שיובהר להלן.
בהגיע התובעים לנתב"ג לקראת שעת הטיסה היעודה, שעה 16.50, כפי הרישום בכרטיס הטיסה [ המעודכן ], התברר להם כי הטיסה כבר יצאה מאחר והוקדמה לשעה 14.50 כתוצאה ממה שהנתבעת מכנה "שיקולים אופרטיביים" [ סעיף 11 לכתב ההגנה של הנתבעת, ולא הוברר טיבם של אותם שיקולים ומדוע צריכים התובעים להיות כפופים לאותם שיקולים ]; יצוין כי לפי כתב התביעה שעת הגעת התובעים לשדה התעופה הייתה 14.15 ונראה כי בשעת הגעתם, גם אם בפועל הטיסה טרם המריאה, לא התאפשר להם להצטרף לה.
לטענת מור בעדותה, בשיחה השנייה היא מסרה לתובעים, כמו לכל שלושים רוכשי הטיול של הנתבעת, על הקדמת הטיסה לשעה 14.50; מובן שטענה זו של מור מעוררת שאלה קשה לפתרון והיא מדוע יתעלמו התובעים, שהם אנשים צלולים בדעתם ושלמו ממיטב כספם עבור הטיול, מאותה הודעה ?
אלא שלתובעים יש גירסה אחרת לעניין השיחה השנייה ויש בה כדי להסביר את האירוע כאי הבנה שמקורה בפעולות הנתבעת.
לדברי התובע, מור שאלה אותו אם ידוע לו מועד הטיסה ותשובתו החיובית הניחה את דעתה; דא עקה, שהתובע הניח ששאלתה של מור מתייחסת לשינוי הקודם במועד הטיסה.
מור טוענת כי לא סביר שלא מסרה לתובע במדויק על השינוי, כפי שעשתה עם יתר הנוסעים; כנותה של מור מקובלת עלי, אולם אני סבור כי בין שלושים הנוסעים להם הודיעה מור את אשר הודיעה, יתכן ונפלה שגגה בהודעתה לתובע, שממילא אינה זוכרת אותה באופן ייחודי ופרטני; אני מניח שלכל נוסע נמסרה הודעה בנוסח שונה במקצת ולא בחזרה על הדברים כתוכי ומן הסתם הייתה לכל אחד מהנוסעים שאלה או הערה כזו או אחרת.
בחינת עמדותיה של הנתבעת אפילו אלה הכתובות, מצביעה כי הנתבעת אינה נקייה מטעויות.
כך למשל נטען על ידי הנתבעת בסעיף 9 לכתב ההגנה כי התובעים הזמינו נסיעה לתורכיה, דבר שאין חולק עליו שאינו נכון.
כך גם נטען על ידי הנתבעת בסעיף 11 לכתב ההגנה כי הטיסה שהוקדמה הייתה הטיסה חזרה לישראל מברצלונה [ "טיסת החזור" ], דבר שגם לו אין שחר והוא מוטעה.
טענותיה של הנתבעת על כך שאין לתובעים עילת תביעה טובה נגדה או בכלל, בהתחשב בהוראות סעיפים 2 ו 10 לחוק התובלה האווירית, תש"ם – 1980 ו/או סעיף 19 לאמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלת אווירית בינלאומית [ "אמנת וורשה" ] על תיקוניה, אין בהן ממש משום שהוראות אלה חלות על "מוביל אווירי" כהגדרתו בחוק הנ"ל בעוד שהתובעת עצמה טענה כי אין היא בגדר "מוביל" אלא "מארגן" כאמור לעיל [ לעניין חלות הוראות האמנה הנ"ל ו/או החוק הנ"ל על המוביל בלבד ראה: ע"א 315/75 המועצה לענף הלול נ. ב.אי.איי. בריטיש אירופיאן איירוויס, פד"י ל2 עמ' 351 ].
סיכומו של דבר, דין התביעה להתקבל הואיל והתובעים לא קבלו, כאמור לעיל, הודעה מתאימה על הקדמת הטיסה ועל כן שלא בדין וברשלנות הנתבעת, אבדו את חופשתם בברצלונה.
נקל לשער את עגמת הנפש של התובעים, שני פנסיונרים, אשר היו אמורים לצאת לחופשה וטיול ומצאו עצמם זנוחים בשדה התעופה.
התביעה היא לתשלום עלות הטיול וכן פיצוי בגין עגמת נפש, ובסה"כ סכום של -.10,000 ₪ שאין הוא מוגזם כלל בנסיבות המקרה.