אברהמי נ' ברויטמן יהב

החלטה

(בקשה למתן רשות להתגונן)

התובע הגיש כנגד הנתבעת תביעה כספית על סך 25,899 ₪, בגין הפרת הסכם הלוואה. לפי הנטען בכתב התביעה, ביום 22.7.08 נתן התובע לנתבעת הלוואה על סך 30,000 ₪. בעקבות מתן ההלוואה נערך הסכם לפיו תושב ההלוואה ב – 24 תשלומים שווים בסך 1,367 ₪ כל אחד. עוד נקבע כי כנגד מתן ההלוואה יינתן לתובע 24 המחאות סחירות מאת הנתבעת ובעלה, מר יאיר יהב, אך נטען כי המחאות אלו לא נמסרו מראש כפי שהוסכם. הנתבעת שילמה לתובע 3 תשלומים בלבד, ומכאן התביעה ליתרת החוב.

הנתבעת טוענת להגנתה כי הרקע לכריתת הסכם ההלוואה היה כניסתה כשותפה ובעלת מניות בחברת פויקה בע"מ (להלן – החברה), ומינויה כמנהלת בחברה בהתאם להסכם שותפים מיום 24.7.08 (התובע הוא אחד השותפים). במסגרת הסכם השותפים וכנגד קבלת 25% מהמניות ומינויה למנהלת, התחייבה להעביר הלוואה בעלים לחברה בסך 240,000 ₪. מאחר ולא כל הסכום היה בידי הנתבעת, ומאחר והתובע לחץ עליה להכנס לחברה, הוסכם כי הוא ילווה לה את הסכום החסר כהשקעה, שיועבר לחברה ישירות כהלוואת בעלים.

לטענתה, הסכימה ליטול את ההלוואה רק לאחר שנקבע כי תשמש כמנהלת וכי תשתכר לא פחות מהסכום שנקבע באותה עת. עוד היא טוענת שהוסכם כי החזרי ההלוואה יתבצעו בכפוף וכנגד קבלת שכרה החודשי בחברה. הלכה למעשה סכום ההלוואה הוזרם ישירות לקופת החברה. הנתבעת אכן פרעה 3 תשלומים, אלא שלאחר זמן מה החלו נתגלעו מחלוקות בין השותפים ובסופו של דבר הופסק כל תשלום לזכות הנתבעת, ולכן הופסק גם פרעון ההלוואה.

במסגרת הליכי בוררות בין השותפים נקבע כי על החברה להמשיך ולפרוע לידי הנתבעת את החזר הלוואת הבעלים שנתנה לחברה ובסכום שלא יפחת מזה המשולם לשאר השותפים ולא פחות מ – 2,000 ₪ לחודש, אך השותפים לא כיבדו החלטה זו.

הנתבעת טוענת בעצם כי כל עוד לא קיבלה הכנסות מן החברה לא פרעה ולא היתה צריכה לפרוע את ההלוואה לידי התובע. בידיה ראיות המלמדות כי ההלוואה ניתנה כחלק מהסדר הנוגע לחברה ולאחזקות השותפים. היא טוענת כי תביעה זו לא באה אלא כדי ללחוץ עליה להתפשר ולוותר על זכויותיה, ובכך לקדם את מטרותיו של התובע. באשר להסכם ההלוואה עצמו, היא טוענת כי לפי לשונו לא דובר על תשלומים חודשיים רצופים, הואיל והחזר הפרעון היה מותנה בקבל תשלומים מהחברה לידיה; לא צוין מועד אחרון להשבת ההלוואה, להבדיל מציון מספר התשלומים. וכי הסכם ההלוואה אינו מבטא את מלוא ההסכמות בין הצדדים, כנטען לעיל.

הנתבעת לא נחקרה כלל על תצהירה, זולת שאלה אחת, האם היא חתומה על הסכם ההלוואה – אך שאלה ממילא מיותרת שכן אין היא מכחישה זאת כלל וכלל. טענות הנתבעת הינן ביחס לנסיבות כריתת הסכם ההלוואה וביצועו, וכן הסכמות ועניינים שלא הועלו על הכתב במסגרת הסכם ההלוואה. מדובר בטענות עובדתיות המצריכות בירור ואין מנוס משמיעת גרסת התובע על מנת שבית המשפט ייקבע ממצאים במחלוקת.

אמנם, טענותיה של הנתבעת הינן טענות כנגד מסמך בכתב, אולם בשלב הרשות להתגונן מותר להעלות גם טענות מסוג זה, והשאלה שעל בית המשפט לשאול היא האם לנתבע טענת הגנה אפשרית. אני סבור שבמקרה זה התשובה חיובית, במיוחד כאשר גרסת הנתבעת לא הופרכה בחקירה הנגדית. מעבר לכך, אין לשכוח כי מותר להעלות טענה בעל-פה לאחר ההסכם בכתב, וטענה כזו מותרת וקבילה, בהיותה מכוונת כנגד התביעה ולא כנגד המסמך.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ונותן לנתבעת רשות להתגונן. תצהירה ישמש כתב הגנה.

התיק נקבע להוכחות בפני כב' השופטת חנה קלוגמן ביום 15.5.11 בשעה 10.30. הצדדים יפעלו לפי תקנה 214ב1 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, בהתאם ללוחות הזמנים הקבועים בתקנה זו.

הצדדים יגישו תצהירי עדות ראשית עד 30 ימים לפני מועד ההוכחות. כל אחד מהצדדים יעביר עותק מתצהיריו ישירות לצד שכנגד, במקביל להגשתם לבית המשפט.

עד למועד הגשת תצהירי העדות הראשית, יוגשו ע"י כל אחד מהצדדים כל הבקשות לעניין הזמנת עדים שלא בשליטתם . הצדדים יהיו ערוכים להשמיע את כל עדיהם במועד שנקבע לשמיעת ההוכחות וכן לסכם בעל פה.

ניתנה היום, י' חשון תשע"א, 18 אוקטובר 2010, בהעדר הצדדים.