אברהם-סמרלי נ' דוידוביץ

פסק דין

1.בפני תביעה כספית על סך של 32,700 ש"ח אשר הגיש בעל דירה שהושכרה בהתאם לחוזה שכירות, כנגד השוכר, בגין איחור בפינוי המושכר לאחר תום תקופת השכירות.

א. העובדות הצריכות לעניין ואשר אינן שנויות במחלוקת

2.הצדדים חתמו ביום 24.12.06 על חוזה שכירות בלתי מוגנת (להלן: "החוזה"), בדירה אשר כתובתה רח' בן צבי 458 בנהריה (להלן: "הדירה"). בהתאם לחוזה, כפי אשר צורף לכתב התביעה, תקופת השכירות נקבעה ל-12 חודשים, החל מיום 26.12.06 ועד ליום 25.12.07.

3.הנתבע עזב את הדירה ביום 1.7.08, בהתאם להודעתו בכתב אל התובע, אשר צורפה לכתב התביעה.

ב. טענות הצדדים בכתבי בי-הדין

4.בהתאם לגרסת התובע, הנתבע הוסיף להחזיק בדירה עד ליום 1.7.08 בניגוד לחוזה, וללא כל תשלום מצדו. עוד טען כי כל נסיונותיו לקבל את המגיע לו מן הנתבע עלו בתוהו.

5.הנתבע טען כי המשיך להתגורר בדירה בהתאם לסיכום בע"פ בינו ובין התובע, וכי בהתאם לכך, עזב את הנכס ביום 1.7.08, בהתאם להודעתו בכתב לתובע-כפי אשר צורפה לכתב התביעה, ואשר כוללת קריאת מוני מים וחשמל.

עוד טען כי במשך כשש שנים אשר חלפו מן המועד הרלוונטי ועד להגשת כתב התביעה, לא קיבל כל פניה ו/או טענה מאת התובע, הן בזמן שהתגורר בדירה והן לאחר מכן.

כמו כן, טען הנתבע כי שטר הבטחון על סך של 5,000 ₪ אשר נחתם על ידו, כפי אשר צורף לכתב התביעה, ניתן-ככתוב בחוזה, להבטחת סעיף 8 א שבו (בהתאם לסעיף זה הופקד שטר הבטחון "להבטחת התחייבות השוכרים על פי חוזה זה וכיסוי כל הנזקים ו/או חובות ו/או תיקונים שידרשו..."-ב.ז).

ג. דיון

6.בדיון שהתקיים בפני ביום 12.6.13 התייצבו הצדדים והעידו בפני.

7.כאשר נשאל התובע על ידי בית המשפט מדוע הגיש את התביעה רק ביום 17.1.13, בעוד הנתבע עזב את הדירה ביום 1.7.08, השיב כי "לאחר שעזב את הדירה (הנתבע-ב.ז) הוא ירד למחתרת ואי אפשר היה להשיג אותו. נאלצנו לשכור שירותי חברה על מנת לאתר אותו ורק אז יכולנו להגיש את התביעה. הוא גם לא ענה לטלפונים, הוא פשוט נעלם" (עמ' 1 לפרוטוקול, ש' 9-12).

כמו כן, לשאלת בית המשפט מה עשה כדי לפנותו, השיב כי "אנחנו הגענו באופן אישי אליו וניסינו לפעול והוא לא רצה להתפנות. לא הוצאנו נגדו צו פינוי כדי שלא להגיע לביהמ"ש ולסיים את העניין בצורה מכובדת..." (עמ' 1, ש' 13-15).

ובהמשך: "אחי שגר במעלות שלחתי אותו אליו, אחותי הגיעה מאילת והוא הוליך אותם שולל. הוא אמר שהוא ישלם לי את הכל...אשתו עיקלה לו את החשבונות ולכן לא יכולתי לעקל לו חשבונות..." (עמ' 1 ש' 21-25).

כמו כן, התובע העיד כי במשך שנה שילם הנתבע את שכר הדירה, וזאת עד ליום 25.12.07, ו"רק בבנק" (ראה עמ' 1, ש' 25).

8.הנתבע העיד כי לא שילם לתובע דרך הבנק. עוד העיד כי המשיך להתגורר בדירה מכח "הסכם טלפוני איתו (עם התובע-ב.ז) שמותר לי לגור בבית עוד שנה" (עמ' 2, ש' 16-17), וכי הורה לתובע להיכנס למקום מסוים בדירה, על מנת לקחת כסף, וכי האחרון עשה כן "ואמר תודה רבה". התובע הכחיש את הדברים וטען כי מעולם לא נאמר לו ע"י הנתבע להכנס לדירה ולקחת כסף (ראה עמ' 2, ש' 5-20).

הנתבע אף העיד כי התובע לא פנה אליו בבקשה לפנות את הדירה, וזאת לגרסתו לאור ההסכם בע"פ ביניהם. כפי שציין, "מופיעים טלפונים על ההסכם והתובע לא פנה אליי".

התובע הגיב לדברים וכפי גרסתו התקשר אל הנתבע עשרות פעמים, והאחרון לא ענה.

9.הצדדים הופנו ע"י ביהמ"ש, על בסיס הסכמתם בסיום הדיון ביום 12.6.13, לבדיקת פוליגרף. קבעתי בהחלטתי הנ"ל, כי הוצאות הבדיקה במכון תשולמנה בשלב ראשון ע"י שני הצדדים באופן שווה. במידה והתובע ימצא כדובר אמת, תביעתו תתקבל, הוצאות הפוליגרף ששולמו על ידו יוחזרו לו ע"י הנתבע וכן ישולמו לו הוצאות שביהמ"ש יקבע לטובתו; במידה והנתבע ימצא כדובר אמת, התביעה תידחה, על התובע יהא לשלם לנתבע את הוצאות המשפט שייקבעו וכן את הוצאות הפוליגרף ששולמו על ידו. נקבע כי הוצאות בדיקת הפוליגרף תשולמנה לצד שזכאי להם בתוך 30 יום מיום מתן פסק הדין.