פסק דין
זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד). התובעת, ילידת 1944, נפגעה ביום 11.10.07 בתאונת דרכים. הצדדים אינם חלוקים בשאלת החבות אלא רק בשאלת הנזק. האירוע הוכר כתאונת עבודה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). הועדות הרפואיות שלו קבעו לתובעת נכויות זמניות ולבסוף קבעו לה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה אורטופדית ועוד 10% בגין צלקות. עפ"י סעיף 6ב לחוק הפלת"ד קביעות אלה מחייבות גם בהליך זה. המחלוקת בין הצדדים נגזרת מכך שהערכתם את המשמעות התפקודית של נכות זו, שונה מאוד.
הנכות ומשמעותה התפקודית
המל"ל קבע לתובעת 10% נכות אורטופדית ועוד 10% נכות בגין צלקות מכאיבות או מכוערות – מבלי שהובהר לאיזו חלופה התכוון. במשפט הראתה התובעת לבית-המשפט את הרגל הפגועה, וכוונות המל"ל התבהרו: זמן רב אחרי התאונה, הרגל עדיין היתה נפוחה מאוד ומעוותת, ניכרו בה שינויי צבע והיא היתה מצולקת. המראה היה קשה ובבירור כאוב. התיעוד הרפואי של התובעת מצביעה בבירור על-כך שבמשך תקופה ממושכת מאוד אכן סברו הרופאים שטיפלו בה שאינה יכולה לשוב למעגל העבודה – והדבר בא ידי ביטוי גם בקביעה של אחוזי נכות זמנית גבוהה במשך תקופה ממושכת. בשתי הזדמנויות העריכו רופאים תעסוקתיים שהתובעת אינה יכולה לשוב לעבודה באופן זמני. לא מצאתי שגורם מוסמך העריך שאינה מסוגלת כלל לשוב לעבודה.
התובעת עבדה כמתאמת תקשורת בחברת "מחיש שירותי מחשב בע"מ" (להלן: "מחיש"), המספקת שירותים לבנק המזרחי. לטענתה היא לא יכלה להמשיך לעבוד שם כי אופי העבודה דרש ממנה לנוע ממקום למקום וגם לשבת פרקי זמן ממושכים. מאחר ולטענתה הכשרתה התאימה רק לעבודה ב"מחיש" ולכן היא גם לא יכלה לעבוד במקום אחר. עד ליום 31.7.09 לא שבה התובעת לעבודה בפועל וביום זה הסתיימה העסקתה בחברת "מחיש". לטענת התובעת, עקב נזקי התאונה.
הנתבעים טוענים שנכותה התפקודית היא רק בגין נכותה האורתופדית ולנכות הפלסטית אין כל משמעות תפקודית. לדעתם, הנכות לא מנעה מהתובעת להמשיך לעבוד בישיבה (כפי שעשתה ממילא) ולא הצדיקה את יציאתה ממעגל העבודה. עוד הם טוענים לבעיות בריאות רבות ושונות שמהן סבלה התובעת בלי קשר לתאונה ואשר לדעתם היו גורמות לפרישתה לגמלאות גם אלמלא התאונה. התובעת בסיכומי התשובה, טוענת כי הנכות בגין הצלקות איננה אסתטית בלבד היות ואעפ"י קביעות המל"ל מדובר בצלקות מכאיבות ונכותה הצמיתה כוללת גם את הפחת הנוירולוגי ואת הנזק העצבי.
לאחר שבחנתי את התובעת בעת עדותה וראיתי את רגלה, אני נוטה לקבל את התיאור המחמיר כריאלי ביותר. אין לי ספק שהמשמעות התפקודית של הנכות קשה בהרבה מכפי שמרמזים אחוזי הנכות האורטופדיים לבדם. עם זאת, אין זה סביר שהתובעת "לא היתה יכולה" לעבוד בעבודה שעבדה קודם (בישיבה ובאמצעות הטלפון), עבודה אשר נראית כמתאימה גם לאדם המרותק לכסא גלגלים. לא התרשמתי שאינה יכולה להתמיד פרקי זמן רצופים בישיבה סתם (כפי שעשתה באולם בית-המשפט בעת עדותה הממושכת). בכל זאת, דומה שיש לבחון את החלטת התובעת שלא לשוב לעבודה גם לאור גילה באותו זמן. שילוב הגיל והנכות נראים כהסבר מציאותי לחוסר יכולת (או לפחות לקושי רב) להסתגל לשינוי. בגיל כזה סביר להניח שכל הגבלה חדשה חוברת למחלות רקע ולמגבלות שנצברו במרוצת השנים ואשר עד לתאונה לא מנעו מהתובעת להמשיך בעבודתה. לאחר הפציעה, נראה שהתובעת הגיעה לנקודת שבירה. האם מדובר ב"חוסר מסוגלות" מוחלט – או שמא, כשל כוחה להמשיך במאבק? אין בראיות בסיס מספיק לקביעה נחרצת. סביר בעיני שבמאמץ היתה התובעת יכולה להמשיך בעבודה, אך שוכנעתי שחלק נכבד בקושי לעשות כן נובע מהתאונה עצמה.
בסיס השכר
התובעת טוענת כי שכרה הממוצע בששת החודשים לפני התאונה היה 11,324₪ (בערכים משוערכים). היא גם טוענת שהיתה זוכה בהעלאת שכר שנתית ממוצעת בשיעור של 4% ולכן היה שכרה אמור להגיע לסך של 11,880₪ במועד פרישתה בגיל 67. טוענים הנתבעים כי התובעת נמנעה מלהציג תלושי שכר תוך שהיא מנסה לבסס את שכרה באמצעות העדויות האמורות אשר לא סיפקו הסבר סביר לאופן החישוב. בנוסף, מדו"ח המל"ל עולה כי שכרה החודשי לאחר ניכויי מס הינו 6,907₪. באשר לעליה בשיעור השכר טוענים הנתבעים כי מאחר ובמועד התאונה הייתה בת 63 הרי שיש להניח כי מיצתה את פוטנציאל השבחת שכרה לאחר שעבדה באותה חברה במשך 30 שנים.
התובעת הגישה את תלושי השכר של 6 החדשים האחרונים לפני שנפצעה. היא לא הגישה תלושי שכר משנים קודמות המלמדים על עליה קבועה וודאית בשיעור כלשהו. היא גם לא הגישה את תלושי הכשר שאחרי התאונה ובטרם פיטוריה. הנתונים שעולים מתלושי השכר של התובעת נראים גבוהים מהנתונים העולים מנתוני המל"ל (שכר חדשי משוערך של 10,059₪), אשר מבוססים גם הם על נתוני השכר המדווחים לרשויות המס. אין הסבר מניח את הדעת להפרשים.
התובעת טענה שהיתה צפויה לעליה קבועה של 4% לשנה בשכרה וזאת על סמך עדויות גב' ומברגר ומר סעדיה שזו העליה הממוצעת "בערך" בשכר עובדי "מחיש". זוהי דרך מוזרה מאוד להוכיח בשנת 2011 "עליית שכר עתידית" שבעת מתן העדות כבר התרחשה בשנים 2009 – 2011. כך לא מוכיחים עובדה שכבר התרחשה. ההשוואה המתבקשת לנתוני אמת על שינויי שכרו של עובד דומה לתובעת, לא נעשתה. מהעדויות גם עולה שאותה "עליה ממוצעת", אינה ישימה באותה מידה לכל עובדי "מחיש" וממילא, אין לדעת עד כמה היתה רלבנטית דווקא לתובעת.
הפסדי הכנסה בעבר
התובעת טוענת כי הפסידה בעבר 522,090₪ במשך 45 החודשים שבין פציעתה ליציאתה המיועדת לגמלאות, בגיל 67. בתקופה שעד סיום עבודתה ב – 31.7.09 היא שהתה בחופשת מחלה ובחופשה. לטענתה, אין לנכות מהפיצוי המגיע לה את הסכומים ששולמו לה באותה תקופה: הזכות לקבל פיצוי בגין ימי המחלה הומחתה לה ע"י המעסיקה שלה. בגין ימי החופשה שלה שניצלה מגיע לה פיצוי, שכן הם ניתנים לפידיון עם סיום ההעסקה בחברה. בתקופות שאחרי הפסקת עבודתה הפסידה התובעת לשיטתה, את השכר שהיה משולם לה עד גיל 67. התובעת טוענת גם שיש לפצותה גם בגין אובדן ימי החופשה שלה, שהיתה צוברת בשנתיים שנותרו לה עד גיל 67, כאשר הפסיקה את עבודתה. התובעת גם טוענת שאיבדה עקב פרישתה זכויות סוציאליות שונות: משכורת 13, תוספות יוקר ואת חלק המעביד בהפרשה לקרן השתלמות – סכום המסתכם ב – 13,703₪.
הנתבעים חולקים על חישובי התובעת לחלוטין. לשיטתם אין היא זכאית לתשלום עבור ימים שבהם קיבלה שכר מלא על חשבון ימי מחלה וחופשה. הנתבעים כופרים בטענת ההמחאה. הם גם טוענים שהתובעת לא הגישה את הסכם העבודה שלה, שמכוחו ניתן ללמוד אם וכמה היא זכאית לפדות ימי חופשה. נטען גם שהתובעת מבקשת בסיכומיה סכום העולה על הסכום שפירטה בכתב התביעה.
"ימי מחלה" – המחאת זכות
החל מפציעתה ביום 11.10.07 ועד 31.7.09 קיבלה התובעת את שכרה כסדרו על חשבון ימי מחלה וחופשה שצברה. ביום 31.7.09 פוטרה מעבודתה. התובעת טוענת שהיא מימשה את כל ימי המחלה שעמדו לרשותה (457.5 ימים) שערכם 228,750₪. בסיכומיה טענה כי הומחתה לה הזכות לתבוע סכום זה. לטענתה "השאלה המתעוררת בהקשר זה, היא האם יש לנכות את סכום דמי המחלה אשר שולם ע"י המעסיק מסכום הפיצוי הנ"ל המגיע לתובעת". לדעתה, משמעות ויתורו של המעסיק על זכותו לתבוע את הסכום ששילם כהטבת נזק גוף היא שאין לנכות את הסכום מהפיצוי. היא מסבירה, שלדעתה, המשמעות המעשית של "אי-ניכוי" כאמור זהה למימוש הצפוי של תביעת הטבת נזק הגוף ע"י המעסיק. לטענת הנתבעים מדובר בהרחבת חזית, שכן כל הפרשה כלל לא נזכרה בכתב התביעה, משיבה התובעת שכל זה אינו אלא ביטוי לטענה בדבר הפסדי השכרות בעבר.
בכתב התביעה טענה התובעת ל"נזק מיוחד" שכלל הפסדי השתכרות בעבר בסך 143,750₪. לאור זאת, בכל מקרה אין התובעת רשאית להוכיח סכום גדול יותר בשל אותם פריטי נזק. מכל מקום, העדר כל פירוט בכתב התביעה של העובדות שאותן מנסה התובעת להוכיח, נראה כפגם מהותי.
התובעת טוענת שפרשת ה"המחאה" חופפת לטענתה בדבר הפסדי שכר בעבר. אם כך, הרי שהשאלה שהציגה קודם שגויה ומתעתעת. שאלה קודמת הטעונה בירור היא, האם נגרם לתובעת הפסד שכר באותם חודשים שבהם היתה בחופשות מחלה ובחופשות? על כך השיבו עדי ההגנה בבירור: כשהיתה בחופשות ובחופשות מחלה שולם לה שכר מלא, כרגיל. אם לא נגרע משכרה של התובעת, גם לא נגרם לה באותה תקופה "הפסד שכר" (אף שיתכן שנגרם לה הפסד באובדן זכויות הניתנות לפידיון וזה יידון בהמשך). ואם לא נגרם לה הפסד שכר, לא מגיע לה פיצוי בגין אותה תקופה ואין ממה "לנכות" את ערכם של ימי המחלה.
האם לתובעת עילה ישירה מכח "המחאת הזכות"? אם לזה התכוונה, בוודאי שצריך היה לפרט את הטענה ואת העובדות המוכיחות אותה, בכתב התביעה וגם להוכיח אותן במשפט (ובסיכומים), דהיינו, להוכיח עילת ההמחאה (עילה חוזית, ביחסי התובעת ו"מחיש") וגם את העילה של "מחיש", הנטענת כנראה לפי חוק הטבת נזקי גוף, התשכ"ד - 1964. כל זה בעצם לא נעשה ע"י התובעת.
הבסיס לטענת התובעת הוא מסמך בודד. כותרתו היא "כתב המחאת זכויות לתביעת דמי מחלה". הוא כולל מידע עובדתי לרבות "סכום דמי המחלה ששילמנו לה הינו בסך 228,750₪". חלקו האופרטיבי הוא: "הננו ממחים לה בזה את הזכות לתבוע את סכום דמי המחלה הנ"ל, אותו שילמנו כאמור לעיל, ולקבלו בשמנו ובמקומנו כחלק מתביעת לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה מהתאונה, מחברת הביטוח". הנתבעים מכחישים את קיומה של עילת תביעה עצמאית של "מחיש" וטוענת שאפילו היתה עילה כזאת קיימת, המסמך האמור לא המחה אותה לתובעת.